מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מילדות עם קום המדינה לפרס ביטחון ישראל

יהל ויעקב בחדר המחשבים של ביהס תלי רעננה
יעקב בגיל 13, גיל בר המצווה
הסתגלות ומשחקי ילדות

סבי יעקב דוידזון מספר על ילדותו:

נולדתי 3 חודשים לפני קום המדינה המשפחה לא הייתה בארץ אחרי השואה אבי (סבא רבא אברהם) ואמי (סבתא רבתא יוכבד) הגיעו בנפרד למחנה פליטים (מחנה עקורים) נפגשו שם והתחתנו. שם אני נולדתי במחנה זה שהיה בעיר ULM בגרמניה בתאריך 12 לפברואר 1948.

לא זכור לי דבר מהחיים במחנה הפליטים ההורים סיפרו לי שבגיל שנה כבר דיברתי שם גרמנית שוטפת אותה למדתי ממטפלת גרמניה שהייתה לי. במחנה זה היו כל בני המשפחה של אמי, סבא וסבתא שלי ושני אחים ואחות של אמי. אח ואחות היו נשואים עם ילדים והאח הצעיר עלה לארץ לפנינו והתגייס לצה"ל.

לאבא שלי לא נשארה כל משפחה  – כולם, ההורים שלו ועוד 8 אחים ואחיות נספו בשואה. שלושה אחים נוספים נפטרו ממחלות לפני המלחמה. רק הוא ואחות נוספת שחיה באמריקה נשארו מכל המשפחה.

תעודת הלידה  של סבי, במחנה העקורים בגרמניה

תמונה 1

סבא ממשיך ומספר: "אח של אמי הצעיר התגייס לחיל הקשר בתפקיד טכנאי אלקטרוניקה וזה היה מקצועו כל ימי חייו עד היום. הוא נשאר אחרון מהמשפחה של אמי. עלינו לארץ כל המשפחה המורחבת של אמי בקיץ 1949 באנייה "עצמאות" עם הגיענו לארץ שיכנו אותנו במעברה על יד חיפה בשם "שער עלייה". במעברה התגוררנו מספר חודשים ומחלק זה אינני זוכר דבר.

מהמעברה עברנו לגור ביפו כל המשפחה. כל המשפחה בחדר אחד, במרכז חצר ערבית. בנוסף לחדר שלנו היו עוד 2 חדרים לעוד שתי משפחות. בשני חדרים נוספים גרו סבא וסבתא שלי ודודי (האח המבוגר של אמי). לשלושת המשפחות היה מטבח משותף, שרותים בחצר עם דלת מווילון וללא מקלחת, ללא אמבטיה. אחד הקשיים שאני זוכר היה "סיפור הרחצה". בימי שישי לקראת שבת היינו אמורים כל שוכני החצר כולל מבוגרים וילדים להתרחץ לקראת שבת, מכיוון שלא הייתה מקלחת או אמבטיה, התרחצנו במטבח בגיגית מפח. את המים לרחצה חיממנו בקומקומים על פתיליה או פרימוס. (אמצעי החימום לבישול באותם זמנים) התור לרחצה היה ארוך ונמשך עד כניסת השבת.

תעודת עולה של סבי

תמונה 2

החצר הערבית ביפו הייתה בקרבת שפת הים בשכונת גבעת עלייה. בשכנותינו התגוררו מספר משפחות ערביות ונהגנו לשחק עם ילדי השכנים הערבים ומילדים אלו למדתי חלק ממשחקי הילדות. מהם למדתי לבנות עפיפונים מקני סוף ונייר, מהם למדתי לשחק בפורפרות, לשחק בגולות, לתפוס סרטנים על סלעים בים.

בין השכנים הערבים שגרו ברחובות הסמוכים היו לנו גם חברים וגם שכנים שנחשבו מסוכנים ליהודים. השכנים הכי קרובים שלנו שגרו בחצר הסמוכה הפעילו ברחוב שלנו מאפיית פיתות, מדי פעם זכינו לקבל מהם פיתות חמות וגם גויאבות שגדלו אצלם בחצר. השכנים המסוכנים היו סכנה לכל היהודים ברחוב ומשום כך בלילות נהגנו לסגור את השער לחצר ולחסום אותו מבפנים עם דברים כבדים כגון בלוקים וצינורות בטון".

יהל: מה הדבר שהכי פחדת ממנו ליד השכנים המסוכנים ?

"היה שכן אחד מבוגר שכולם אמרו שהוא משוגע, הוא לפעמים היה רץ ברחוב עם סכין ביד, הוא הפחיד את כולם , גם מבוגרים וגם ילדים , כשהוא היה יוצא לרחוב, כולם היו נכנסים לבתים ונועלים את השערים , עד שיום אחד הוא הפסיק להופיע וסיפרו לנו כי המשטרה עצרה אותו והכניסו אותו למוסד מתאים.

ביפו גרנו מספר שנים משם עברנו לגור בשיכון בשכונת רמת הטייסים, השכונה הייתה ממזרח לשכונת יד אליהו ובצמוד למה שהיה בעבר הכפר הערבי כפר סלמה. לשם הגעתי באמצע כיתה ג'. ההורים רצו שאני ימשיך ללמוד בבית ספר דתי כמו שלמדתי ביפו, אני נלחמתי והצלחתי והמשכתי ללמוד בבית ספר ממלכתי בשכונה".

יהל: למה נאבקת בהוריך ללכת לבית ספר ממלכתי?

"בית הספר הדתי היה רחוק מהבית התלמידים שם לא גרו בשכונה וידעתי שלא יהיו לי חברים בבית ספר שגרים בשכונה , העדפתי לגור וללמוד קרוב לבית ויחד עם השכנים החברים שלי. השכונה הייתה צעירה ובית הספר לא היה בנוי לכן למדנו כמה שבועות במועדון על יד הצרכניה של השכונה, ואז עברנו ללמוד בבית ספר החדש שבנו לנו בשכונה. שם בית הספר היה "צבי שפירא" שהיה מייסד קרן קימת לישראל, בית הספר קיים עד היום. בעוד מספר חודשים אנו מקיימים מפגש של בוגרי בית הספר היסודי לקראת הגיענו לגיל 70 .

שנה אחרי שעברנו לשכונה החדשה פרצה מלחמת סיני (נקראה "מבצע סיני" או "מבצע קדש"). אני זוכר שערב המלחמה כל ילדי השכונה עזרו למבוגרים לחפור בחצרות תעלות מחסה כנגד הפצצות. המבוגרים עסקו בחפירה ואנחנו הילדים, עזרנו לפנות את החול בדליים ולמלא שקי חול. חפרנו תעלות בצורת זיג-זג ולאורך הדפנות של התעלות הנחנו ערמות של שקים מלאים בכל, היינו אמורים להיכנס לתעלות בזמן אזעקה. לשמחתנו, המלחמה הייתה קצרה ולא היו אזעקות באזור שלנו".

סבא ממשיך ומספר על הילדות בשכונה:

"הילדות שלנו בשכונה ובאזור של השכונה הייתה מרתקת בחיק הטבע ומלאת הפתעות, לצד השכונה הייתה גבעה (קיימת עד היום) קראנו לה " גבעת בטיח", היום קוראים לה "גבעת הטייסים". על הגבעה היו הרבה שיחי צברים (סברס), הרבה שיחים של שושני בר, עצי שקמים שהניבו הרבה פירות והרבה פרחי בר, אני זוכר בתור ילד טיפוס על עצי השיקמים ואכילת הפירות, טיפוס על עצי תות, אכילת תות עץ בצבע אדום-סגול שלכלך את הבגדים למורת רוח של אמי, מרדף אחרי ארנבות וניסיון לצוד אותם עם רובי חוליות שבנינו בעצמנו, בנייה והטסת עפיפונים מראש הגבעה, צפייה בציפורים צבעוניות (שרקרקים) שבנו את הקן מקירות ניצבים של הוואדי שהיה בתחתית הגבעה, סיורים עם החוג לטבע של בית הספר בשדות חיטה שגדלה בסביבה, איסוף חלזונות, גידול תולעי משי והכנת אוסף של פרחים וצמחים מיובשים שקטפנו בסביבה ויבשנו במכבש צמחים שבניתי לבד".

שאלתי את סבא: איזה משחק אם הייתה לך אפשרות היית משחק שוב ולמה? וסבא אמר: "היום הייתי ברצון רב בונה עפיפונים באותה צורה שבניתי בילדותי כי משחק זה מאוד יצירתי ואני יכול לשתף וליהנות איתו עם נכדי. עשיתי זאת עם נכדי הבכור.

בסביבה הטבעית של הילדות שלי היו גם ארנבות בר וגם אותם ניסינו לתפוס ולצוד. למטרה זאת נהגנו לבנות רובה חוליות. רובה חוליות בנינו מקרש שאותו עיצבנו בצורה הכי דומה לרובה בקצה הקידמי חיברנו שתי גומיות ובקצה האחורי של הגומיות השחלנו חוליה של שרשרת מתכת (מכאן השם "רובה חוליות"). את החוליה תפסנו על מסמר שהיה תקוע בקרש ויצרנו הדק מחוט ברזל שבאמצעותו שחררנו את החוליה והגומיות העיפו את החוליה המתכתית קדימה, בתור צעצוע זה היה כלי מסוכן מאוד".

יהל: האם זכור לך שחבריך או אתה נפגעו מהרובה?

סבא משיב "לא , לא זכור לי מקרה של פגיעה מצעצוע זה אבל זכור לי מקרים של פגיעה ממשחק אחר הנקרא "דוֻדֶס" במשחק זה לוקחים שני קרשי עץ , אחד דומה לעפרון מחודד משתי קצובותיו ואחד כמו מחבט. מה שעשו הוא שהיו חובטים במחבט בצוות ה"עיפרון המחודד וכשהוא באוויר היו חובטים בו כמו בבייסבול. מי שהיה מגיע למרחקים גדולים יותר בחבטה היה מנצח.

לקראת סיום בית הספר היסודי נערכו בחינות ארציות הקריאו להם "בחינת סקר" במטרה להמליץ לתלמידים לאיזה בית ספר תיכון ללכת, מקצועי,עיוני,חקלאי. לי ההמלצה הייתה שאני יכול ללכת לכל סוג בית ספר שאני רוצה, אני בחרתי ללכת לבית ספר מקצועי בשם "אורט טכניקום גבעתיים" בעיר גבעתיים. שם למדתי חמש וחצי שנים וקיבלתי תואר הנדסאי מכונות. יומיים אחרי שסיימתי את בית הספר התגייסתי לצה"ל, תחילת הדרך צה"ל הייתה בחיל שריון ומשם עברתי לשרת כהנדסאי מכונות במרכז המחשבים של צה"ל".

עבודה על פרויקט הגמר של סבא

תמונה 3

יהל: למה בחרת דווקא ללכת לבית ספר מקצועי?

"בית הספר המקצועי שבחרתי היה ברמה גבוה מאוד והלימודים כללו תעודת בגרות מלאה רגילה ובנוסף הסמכה ממשלתית מקצועית, הכוונה הייתה לרכוש מקצוע לחיים ואומנם כך היה ובמקצוע הזה אני עוסק עד היום (הנדסאי מכונות) ובהמשך השלמתי לימודי מהנדס מכונות. בחרתי במקצוע הנדסת מכונות מכיוון שכל תקופה שאני זוכר את עצמי אהבתי ונטיתי לבנות מכשירים משחקים וכל מיני תיקונים בעצמי.

בצבא הכרתי את אשתי עדנה לוי, לקראת תום שירותי הצבאי קיבלתי דחיית שירות של ארבעה חודשים לצורך לימודי הנדסת מכונות בטכניון בחיפה, זאת כדי שלא אפסיד שנה בתחילת הלימודים. אחרי שסיימתי שנתיים לימודים בחופש שבין שנה שנייה לשלישית התחתנו אשתי ואני.

בתחילת שירותי הצבאי פרצה מלחמת ששת הימים, אני הייתי אז בסוף הטירונות ולא לקחתי חלק פעיל במלחמה שהייתה קצרה ונמשכה שבוע ימים. את שירותי הצבאי סיימתי כהנדסאי מכונות ביחידת המחשבים של צה"ל ובסיום השירות אישרו לי דחיית שירות של ארבעה חודשים על מנת שאוכל להתחיל שנת לימודים בטכניון, את ארבעת החודשים אני התחייבתי להשלים שירות חובה בסיום הלימודים בטכניון. דחיית השירות נועדה כדי שאוכל להתחיל לימודים בחודש אוקטובר. אחרת הייתי מפסיד שנת לימודים.

בטכניון למדתי ארבע שנים הנדסת מכונות. בחופשת הקיץ אחרי השנה השנייה התחתנתי עם אשתי עדנה לוי. במהלך הלימודים עסקתי בעבודות שונות, חלקן בטכניון עצמו כעוזר הוראה במקצועות טכניים וחלקם במשרד לתכנון הנדסי בתל- אביב ובהוראה של מקצועות טכנולוגיים בבית ספר לטכנאים בתל – אביב. את הלימודים בטכניון סיימתי בקיץ 1973 יחד עם הלידה של בתי הבכורה שגית (אמא של יהל). בתום הלימודים חזרתי להשלים שירות חובה בצה"ל, גם זאת במרכז המחשבים של צה"ל והפעם כמהנדס מכונות (דרגה יותר גבוהה מהנדסאי מכונות). במהלך השלמת השירות הצבאי פרצה מלחמת יום הכיפורים ובעקבותיה עוכב השחרור שלי מצה"ל ובעקבות זאת התגייסתי לשירות קבע בתחילה לשנה ובהמשך לחמש שנים נוספות".

יהל: למה התגייסתי לשירות קבע?

"בתור חייל בשרות חובה לא קיבלתי שכר מכיוון שהייתה לי כבר משפחה נדרשה הכנסה קבועה ובתור משרת קבע קיבלתי משכורת ומענק גיוס שנתנו למשרתי או מתגייסי קבע לאחר המלחמה.

שלוש שנים לפני תום התחיבות שלי לשרות קבע עברתי ליחידה צבאית אחרת שהיא היחידה הטכנולוגית של חיל מודיעין. ביחידה זו עשיתי תפקידים רבים כמהנדס מכונות כולל תפקידי ניהול שם שירתתי כ – 25 שנים , שלוש שנים ראשונות כקצין בשירות קבע והשאר כאזרח עובד צה"ל. במהלך שירותי ביחידה זאת הייתי שותף לפרס בטחון ישראל, הפרס ניתן אחת לשנה על הישגים ראויים לציון מיוחד בעקבות תרומה משמעותית בעליל (שהוכיחה את עצמה) לביטחון מדינת ישראל. הפרס הוענק בבית הנשיא במעמד שר הביטחון והרמטכ"ל".

סבי יעקב בבית הנשיא

תמונה 4

 תעודה – פרס ביטחון ישראל

תמונה 5

יהל: למה נתנו לך את הפרס לביטחון ישראל?

"אני מצטער, אני לא יכול לענות על השאלה כי נושאים אלה סודיים ממעלה ראשונה.

בשלהי עבודתי בחיל המודיעין השלמתי השכלה בלימודי תואר שני בהנדסת בטיחות באוניברסיטת בן גוריון והוסמכתי במהנדס בטיחות ובהמשך המשכתי השכלה בלימודי משפטים והוסמכתי כעורך דין בישראל. בגיל 55 שנת 2003 פרשתי לגמלאות בפנסיה מוקדמת ומאז אני מעסיק את עצמי בכל תחומי ההכשרה שלי: מהנדס מכונות, מהנדס בטיחות ועורך דין. במסגרת עיסוקי אני משתדל לבחור עיסוקים שיש בהם יצירתיות ועניין מיוחד ומשתדל כמו כן לעבוד כמה שיותר עם אנשים צעירים. עבודות כאלה נותנות סיפוק מיוחד ומאפשרות להרגיש צעיר בחבורה של אנשים צעירים. במסגרת עבודתי אני מרצה באוניברסיטה בתחומי הנדסת הבטיחות והמשפט, עוסק בהוראה והדרכה של אנשים צעירים למקצועות הבטיחות, יועץ הנדסי ומשפטי לארגונים ומפעלים ומלווה פרויקטים של תכנון מערכות מורכבות בהיבטי בטיחות.

אתה יהל, נכדי השני לצד שמונה נכדים נוספים, ארבע בנים וחמש בנות שכולם גרים ברעננה ואותם אני אוהב ואיתם אני מבלה.

כיוון שהילדות שלי הייתה בסביבה של טבע פתוח נהגנו לנסות לצוד ציפורים בעזרת רוגטקה שאותה בנינו לבד מענף עץ מתאים גומיות ופיסת עור. היום אני יכול רק להצטער על אותם ציפורים שפגענו בהם וצדנו.

הזוית האישית

יהל: למדתי הרבה מעברו של סבי, נהניתי במהלך תכנית הקשר הרב דורי והייתי מאחל לסבי שימשיך כך כמו עברו.

יעקב: אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי לחלוק עם נכדי יהל את חוויות ילדותי ובגרותי. הקפדתי להעביר לו תובנות של חשיבות היצירתיות והסקרנות המעשירים את הדמיון והידע. אמשיך ליהנות לראות אותו סקרן, ויצירתי. עושה את מה שהוא אוהב ואוהב את מה שהוא עושה.

מילון

פרימוס
כירה שיש לה מבער נפט; הנפט במיכל שדוחסים בו אויר, כך שהדלק עולה בלחץ, מתחמם בצינורות הנמצאים במרכז הלהבה וניתז דרך נחיר היוצר תרסיס שבוער בלהבה חמה.

ציטוטים

”אהוב את מה שאתה עושה ועשה את מה שאתה אוהב “

הקשר הרב דורי