מאגר סיפורי מורשת

שלומית רייזל, בת ליוכבד וזליג פרובסט, סבתא של הדר.

נולדתי ב-30/07/1941 בעיצומה של מלחמת העולם השניה. הורי שכל כך קיוו וייחלו לשלום נתנו לי את השם שלומית, (רמז למילה שלום).

נולדתי בקיבוץ "מצפה הים" שהיה על החוף ליד נתניה. הורי היו שייכים לגרעיני "השומר הצעיר" בפולין שעלו לארץ בשנת 1936 במטרה להקים קיבוץ.

אמא שלי עלתה לארץ עם הוריה, סבא וסבתא שלי, שהיו יהודים מאד דתיים וגרו בירושלים בשכונה החרדית "מאה שערים" עד המצור על ירושלים במלחמת העצמאות.

ב- 04/08/1944 נולדה אחותי חנה ויחד עם הורינו וכל הקיבוץ עברנו להתיישבות קבע במקום שמאז ועד היום הוא הבית שלי קיבוץ "יד-מרדכי" על שם מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו וורשה.

בשנים הראשונות היה הקיבוץ מוקף בכפרים ערביים שניהלו חיי שכנות קרובים וטובים עם חברי הקיבוץ. אבא שלי שעבד בשדות הקיבוץ בטרקטור שרשראות (אז יחיד באזור) היה לוקח אותי  לטייל ולראות את השדות של השכנים שחרש לבקשתם של הערבים ידידי הקיבוץ. למדנו לראות בכפריים הערבים שכנים טובים שבאים לעזור ולהיעזר כשצריך.

כל זה עד שהתחילו להתארגן כנופיות באזור ואנחנו כילדים היינו מודעים לשינוי המצב, לקיבוץ הגיעה מחלקת פלמ"ח שאהבנו את חבריה וידענו שבין היתר תפקידם לשמור עלינו. זכור לי ערב "ליל-הסדר" שבו אנחנו בני השש, צעירי המשתתפים, נעמדים בהתרגשות לשאול את הקושיות ופתאום נשמעות מאי-שם יריות הפלמחניקים רצים החוצה והכל נפסק עד הודעת ההרגעה.

ב-18/05/1948 שלושה ימים לאחר הכרזת המדינה, באמצע הלילה, באה אמא שלי למקלט בו ישנתי, העירה אותי ולקחה אותי לטלפון לצלצל לאבא להגיד לו שלום כי הוא בעמדה ולא יכול להגיע, הסבירה לי שאנחנו הילדים עם המטפלות נוסעים עם הפלמ"ח כי זו הפקודה של גרשון המפקד שאותו מאד אהבנו. אבא שלי נשאר עם כל החברים להגן על הקיבוץ. מגיני יד מרדכי החזיקו מעמד ששה ימים אל מול כוחות גדולים של הצבא המצרי, עד שאזלה התחמושת והיו הרבה נפגעים והם החליטו לסגת. לימים היסתבר שהיו אילו שישה ימים קריטיים מאד להתארגנות צה"ל לעמידה בפני הצבא המצרי בדרכו לעבר תל-אביב.

6 חודשים היינו בפינוי עד שבתאריך 05/10/1948 צה"ל  שיחרר את יד-מרדכי מהכיבוש המצרי וחברי הקיבוץ החליטו לחזור ולשקם ולבנות את הקיבוץ שנהרס לחלוטין .

02/10/1949 נולדו אחיי מאיר ומוטי ועם אמא שלי ואחי התאומים חזרתי ליד מרדכי וחיכיתי לבני הקבוצה שלי שהתעכבו ב"עלי קאסם" בפינוי עד שתסתיים בניית הבית החדש שבנו לנו (בית שכלל הכל כיתה, חדר אוכל, חדרי שינה, מקלחות ושרותים כל מה שכללו הבתים ב"לינה המשותפת". בבית הזה גרנו ולמדנו כל השנים עד סיום בית הספר היסודי. את לימודי התיכון המשכנו ביד מרדכי במה שנקרא אז "המוסד החינוכי"  במבט לאחור הייתה לנו ילדות ונעורים של לימודים והרבה פעילויות עצמאיות, חגים מסיבות, תנועת נוער ועבודה בענפי הקיבוץ.

באוגוסט 1960 התגייסתי לצה"ל שנה כמדריכת טירוניות בבה"ד 12. במסגרת זו חוויתי פגישה מיוחדת עם עולים חדשים מקימי מושב "בית שיקמה" שאותם נשלחנו ללמד שימוש בנשק כדי שיוכלו להגן על ישובם מפני מסתננים, מה שהיה שכיח באזורנו בשנים ההן.

את שנת השירות השנייה שלי שירתי בתור סמלת חן בבסיס של חיל האוויר, וכנציגת חיל האוויר השתתפתי במשלחת צה"ל לצעדת ארבעת הימים בהולנד, חוויה מיוחדת במינה (עם הכנה קשה וארוכה) לייצג את מדינת ישראל מול משלחות של צבאות אחרים מאירופה, להיות בחו"ל היה אז אירוע בפני עצמו.

1962 השתחררתי מצה"ל וחזרתי לקיבוץ.

1964 יצאתי לעבודה בתנועה הצטרפתי לשוקי בהדרכה וריכוז של קן השומר הצעיר ברמת אביב שנתיים מאתגרות מאד של חינוך בני 18/17 מרמת אביב לקראת חיי קיבוץ וחיים ביחד כגרעין. החיים בקומונה וההיכרות עם שוקי הביאה אותנו להחלטה על נישואין.

ב-12/10/1966 התחתנו ביד מרדכי בחתונה משותפת לחמישה זוגות. שוקי למד הוראה בסמינר אורנים ואני הצטרפתי אליו לחיים בקיבוץ דליה.

18/07/1967 נולדה בתנו הבכורה נירית

14/07/1969 נולדה ליאור חזרנו ליד-מרדכי

02/05/1971 נולדה יערה

03/07/1973 נולד רם

באוקטובר 1976 יצאתי ללימודים באוניברסיטת בר-אילן. בשנת 1978 סיימתי למודי תאר ראשון בחינוך מיוחד והתחלתי לעבוד כמורה בבית הספר היסודי ביד מרדכי.

10/04/1979 נולד פז אבא של הדר.

בשנת 1982 החלטנו לנסות משהו חדש ונרשמנו לקורס של הסוכנות, למורים בגולה.

בינואר 1983, יצאנו עם חמשת ילדינו לשליחות בברזיל בתפקיד מנהלי המטריה היהודית בבית הספר א.לייסין בריו דה ג'נירו, בית ספר פרטי יהודי יסודי ותיכון.

השליחות הייתה אתגר גדול של יציאה מהקיבוץ עם חמישה ילדים לחיים ממשכורת, ניהול חיי משפחה בארץ שלא ידענו מילה משפתה. לילדים הייתה תקופה קשה מאד להתרגל לבית הספר הכל כך שונה ובשפה הזרה. לזכותם יאמר שהתאקלמו מהר מאיתנו. אנחנו קיבלנו לנהל ולהדריך צוות מורים עם נורמות וסטנדרטים כל כך רחוקים מצוות המורים שלנו בקיבוץ, משימה שהייתה מאד לא קלה ומאד מאתגרת.

בדיעבד, עברנו שנתיים וחצי מאד מעניינות ומאתגרות לנו ולילדים למדנו ליהנות מהאפשרויות שניתנו לנו לטייל הרבה בברזיל וגם בארצות אחרות. טיולים משפחתיים נפלאים ומיוחדים בפלאי טבע שמבחינתנו היו אז "סוף העולם".

ביולי 1985 סיימנו בהצלחה (סירבנו לבקשה להמשיך). נירית עמדה לפני גיוס לצה"ל ואנחנו רצינו להיות כבר בארץ.

חזרנו לקיבוץ, חזרתי להוראה התומכת בבית הספר היסודי עד הרגע שהחלטתי לשנות כיוון, למדתי הנהלת חשבונות ועסקתי בזה במפעל הדבש של הקיבוץ.

הילדים כולם סיימו לימודים וצבא והמשיכו כל אחד במסלול שבחר בו לימודים, מקצוע ודרך חיים.

ב-06/04/1997 נולדה נעה הנכדה הבכורה שלנו (במעגן מיכאל). למדנו להיות סבים וגילינו את כל הכייף והמחויבויות של המעמד החדש.

ב-17/03/2008 נולדה הדר הנכדה הרביעית שלנו,  בתם הבכורה של פז ונעמה.

ב-09/07/2013 נפרדנו משוקי,  משהו שבא לי פתאום, ובהרגשתי עד היום עדיין לא לגמרי נפרדתי. למזלי יש לי 5 ילדים ושישה נכדים. המשפחה של פז גרה ביד מרדכי, ובזכותם ובעיקר שלושת ילדיהם הנכדים הצעירים שלי, הלבד שלי נראה ומרגיש פחות לבד.

כייף וחשוב לי שיש לי זמן ואפשרות לעזור לפז ונעמה עם הילדים שהבילוי איתם נותן ערך מוסף למושג פנסיה שאותה אני מנסה לנצל למעט לימודים וטיולים ככל שאפשר.

לאחרונה עברנו תקופה קשה של סגר וריחוק חברתי כדי להישמר ממגפת הקורונה.  למזלי אני גרה בקיבוץ בו אפשר היה לשבור את הסגר בטיולים בשדות ובנופים המקיפים את הקיבוץ. היה כייף לחוות את מראות וריחות האביב המדהים שהיה בשיאו. גם הריחוק מהמשפחה הקרובה לא היה הרמטי, ראיתי שמעתי ואפילו טיילתי עם הנכדים כך שהסגר לא גרם לי לבידוד מוחלט. בזכות פז והמשפחה שלו שגרים בקרבתי.  אז אם כבר קורונה, אין כמו לעבור את זה בקיבוץ.

הזוית האישית

סבתא שלומית: זווית אישית שלי לסיום הפרוייקט: הייתה לי חוויה מאiד מעניינת ומרגשת לעבוד עם נכדתי ולספר לה על משפחתנו מהזווית שלי שלא היתה מוכרת לה, בעיקר כל מה שקשור לקיבוץ יד מרדכי בו אני גדלתי ויחד עם שוקי ז"ל גידלנו את חמשת ילדינו שאבא של הדר הוא הצעיר ביניהם, והיום הדר אחיה והוריה גרים ביד מרדכי מה שעושה את הקיבוץ לבית המשותף לי ולהדר. זווית אישית של הדר: נהניתי מאד מהתהליך , למדתי המון על על החיים של סבתא לפני מלחמת העצמאות ועל החיים של סבא וסבתא שלי ההורים של אבא שלי.