מאגר סיפורי מורשת

דבורה פרס (פרסבורגר) נולדה בהונגריה בתאריך 23.6.1932. דבורה חיה בבודפשט שבהונגריה עם אמה ועם אחיה (שצעיר ממנה בכארבע שנים). אביה של דבורה נלקח לאושוויץ ולא חזר – כמו שאר בני המשפחה מצד אביה, מלבד שני בני דודים.

כאשר דבורה הייתה בת 12, הגרמנים נכנסו לעיר בודפשט שבהונגריה בתאריך 19.3.1944. בעקבות כניסת הגרמנים לבודפשט, מצבם של היהודים הורע, הוצאו פקודות אנטישמיות וחלו איסורים רבים על היהודים; ליהודים היה אסור לעבוד בעבודות מסוימות, הייתה רשות לצאת לרחוב רק בשעות מוגדרות ואסור לגור בדירות מרווחות. משפחות של יהודים בבודפשט רוכזו לבתים שסומנו בכוכב צהוב וביניהם גם משפחתה של דבורה אשר עברה מדירת שלושה חדרים נאה לדירה צפופה בה הם גרו יחד עם כחמש משפחות נוספות. מטרת ריכוז המשפחות היהודיות בבתים צפופים נועדה כדי לאסוף אותם בצורה קלה לגטאות.

למזלם של דבורה ומשפחתה, לא הספיקו לקחת אותם לגטו בזכות הדודה (האחות של האימא) והסבתא (מצד אימא) אשר הצליחו להשיג תעודות מזויפות של גויים וכך הוברחו מבית היהודים. דבורה, אמה ואחיה עברו לגור מחוץ לבודפשט אצל משפחה שאינה יהודית למשך לילות בודדים עד שגורשו מבית המשפחה אשר פחדה שילשינו עליהם לגרמנים על כך שהם מסתירים בביתם יהודים.

דודתה וסבתה של דבורה הצליחו להשיג גישה לווילה בבודפשט בעזרת אחד מקרוביה של הסבתא שהיה אדם מאוד עשיר. קרוב המשפחה לא גר בווילה ולכן היא נמסרה על ידו לשגרירות הצ'כית. בווילה הייתה פקידות צ'כית אך בגלל שאנשי הפקידות פחדו מההפצצות שהתרחשו בבודפשט, הם עזבו את הווילה. הווילה מלאת החדרים הייתה ריקה ובעקבות זאת דבורה וכעשרה קרובי משפחה יכלו להסתתר בה. אל הווילה הגיעו אנשים (מהתנועה האנטישמית) עם צלבי קרס על בגדיהם בעקבות אדם שהלשין על היהודים שמסתתרים בדירה. הגברים שהסתתרו בדירה ברחו מהיציאה האחורית והנשים נלקחו למשרדם של האנשים מהתנועה האנטישמית, אשר נמצא לרגלי ההר בבודה (שנמצא בצידו השני של הגשר מעל נהר הדנובה).

לאחר מכן, דבורה ומשפחתה נלקחו לגטו שבו שהו כחודש עד שהגטו שוחרר על ידי הרוסים בחודש ינואר. הגרמנים ברחו מבודפשט ואת מקומם תפסו הרוסים, דבורה ומשפחתה חזרו לדירתם בפשט שלמרבה המזל לא הופצצה.

אחר כך, דבורה, אחיה ואמה עברו לגור מחוץ לבודפשט אצל משפחה שהכירו דרך המכרים של הסבתא אשר היו יהודיים ועשירים בעלי מכולת ומשק. הם גרו שם כשבועיים והמשפחה המארחת דאגה להם למזון ולתנאים עד שדבורה ומשפחתה חזרו לבודפשט. למשפחתה של דבורה היה קשה מאוד להתפרנס מכיוון שאביה לא חזר מאושוויץ ובעקבות זאת אמה מכרה ברחובות בודפשט נייר שנועד לגלגול סיגריות.

משפחתה של דבורה הצליחה להתפרנס במשך תקופה מסוימת מהנייר שמכרה האם וכשהגיעו תנועות הנוער הציוניות שני בני הדודים של דבורה הצטרפו לתנועת השומר הצעיר. הוחלט שדבורה תצטרף גם היא לתנועה על מנת להקל על אמה שהייתה צריכה לדאוג לאחיה הקטן של דבורה. בתנועה דאגו לדבורה לבגדים, אוכל ותעסוקה.

דבורה ושאר חברי תנועת השומר הצעיר עלו לארץ ישראל בשנת 1946 בעליית הנוער אך שני בני דודיה לא הצטרפו לעלייה. במשך זמן מה לדבורה לא היה כל קשר עם כל בני משפחתה (שנשארו בבודפשט) עקב איסור הקומוניסטים. תנועת הנוער עלתה לארץ באונייה "כנסת ישראל" אשר עליה היו כארבעת אלפים עולים.

בסופו של דבר, לאחר מהמורות רבות בדרך לארץ ישראל ובתהליך העלייה, תנועת הנוער הגיעה לארץ ישראל ונלקחה לשהות בעתלית שארכה כשלושה שבועות. מעתלית, תנועת השומר הצעיר נלקחה לקיבוץ להבות הבשן ששם עברו הכשרה מגויסת במקום גיוס לצבא. לאחר השהות בקיבות להבות הבשן שארכה כשנה, עברה תנועת הנוער לקיבוץ שובל שבנגב שבו היו חברי קיבוץ.

כאשר דבורה הייתה בת 18 היא התחתנה בקיבוץ עם יהודה בן ה-19, שהיה גם הוא בתנועת השומר הצעיר ועלה מהונגריה בעליית הנוער. יהודה ודבורה הכירו כילדים בבודפשט ויהודה איבד את כל משפחתו והפך יתום. לפני שהתחתנו, יהודה אמר כי "שם עין" על דבורה, שהייתה נערה מאוד יפה, ואמר "את תהיי אשתי". דבורה לא הייתה כל כך בטוחה שדבריו של יהודה יתממשו אך בסופו של דבר הם אכן נישאו. בחתונתם של דבורה ויהודה, הרב יצא לרחוב לחפש עשרה גברים למניין והטבעת שאיתה נישאו הייתה טבעת שעברה אצל כל הזוגות שהתחתנו בקיבוץ.

דבורה לא אהבה את השהות בקיבוץ שובל ולאחר כשנה היא ויהודה עברו לירושלים לגור אצל מכרים של בעלה, שעבורם יהודה היה כמו בן. דבורה ויהודה גרו בחדר צפוף בדירתם של המכרים וחיו ללא חשמל (מלבד מנורת נפט) וללא מים, לכן היו צריכים לסחוב מים בדליים ממרחקים ארוכים. דבורה מצאה עבודה במרכזייה בדואר ובעלה מצא עבודה במשטרה (במקום צבא) מכיוון שבמשטרה הייתה משכורת גבוהה מבצבא והם היו זקוקים לפרנסה. בעלה של דבורה שירת במשטרה במשך 30 שנה והיה מפקד תחנה, סגן ניצב וקצין. לאחר שהתחילו להתכלכל בצורה נאה, דבורה ובעלה עברו לדירה משלהם בירושלים – עם תנאים טובים יותר משמעותית מהקודמת לה.

לאחר כמה שנים, נולדה ביתם של דבורה ויהודה בביה"ח שערי צדק שבירושלים וכחודשיים אחר כך, עברה המשפחה לתל אביב. דבורה הפסיקה לעבוד למשך תקופה ארוכה על מנת לטפל בביתה ושש שנים אחר כך, נולד בנה, שגם בו הייתה צריכה לטפל. לאחר תקופה מסוימת, דבורה חזרה לעבוד בדואר, במחלקת גזברות. משרדה של דבורה נדד במקומות שונים ובסופו של דבר, כאשר החברה הפכה ל"בזק", דבורה ומשפחתה עברו לעיר חולון שבה דבורה גרה עד היום.

הזוית האישית

אגם רוס: נהניתי מאוד לשמוע את סיפורה של דבורה ולקחתי ממנו המון השראה. למדתי דברים רבים על דבורה ועל המסע שעברה בחייה והיה לי מאוד מעניין ומרתק להקשיב לה, לשוחח איתה ולראיין אותה. שמחתי על הזכות שניתנה לי לכתוב את מסע חייה כסיפור ואני מרגישה הערכה רבה כלפי דבורה על המסע שעברה, ועל כך שלא ויתרה מעולם.