מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מילדות להישרדות

זאב ומשפחתו הצעירה
זאב ולאה זיידנבנד
סיפורו של זאב זיידנבנד מילדותו בעיר קרשניק ומסע הישרדותו בשואה ועד עליתו לארץ ישראל.

אבי נולד בפולין בעיר קרשניק בתאריך ה-1.1.1923

זהו בנם האמצעי של דבורה ורפאל זיידנבנד. אחותו הגדולה ציפורה, אחר כך שמוליק וגם אח צעיר יוסף.

סבי עלה לארץ בשנת 1948 לאחר שעבר את השואה ואיבד את כל משפחתו.

בתאריך 10/5/1990 ט"ו באייר תש"ן.

זאב בארץ ישראל 

תמונה 1

אבי היה ניצול שואה והתקשה לשתף את אמי ואחי  בסיפור חייו הקשה.

סבי – רפאל היה אדם דתי ועסקן פוליטי. עובדה שגרמה לו להיות ביחסי שכנות טובה וקרובה עם שכניו. הוא היה יהודי מאוד דתי שחינך את ילדיו ברוח זו. אדם מאד חביב ונחמד. סבתי, דבורה זיידנבנד ז"ל, הייתה תופרת ואת מלאכה זו לימדה גם את אבי. ובזכותה בראשית דרכו בארץ עסק במלאכה עסק במלאכה זו כעבודה נוספת. כמו כן, אמו דבורה גידלה את ילדיה לתורה ולמצוות וניהלה בית יהודי מסורתי כפי שהיה נהוג בקהילות היהודיות בפולין.

אבי למד בבית ספר פולני ואחרי הצהרים ב"חדר" בו למדו כל ילדי היהודים. ב"חדר" למדו תורה ואת השפה העברית.

אבי היה בן 16 כאשר נכנס הצבא הגרמני לעיר קרשניק. הדבר קרה ב- 15 לחודש ספטמבר 1939. אוכלוסית העיר מנתה אז כ-   13.000 אלף תושבים, מתוכם כ- 50% יהודים. הגרמנים השתכנו בבסיס של הצבא הפולני שהיה קיים סמוך לעיר. כעבור יום יומיים, בשעה 15.00  התחילו ללכוד יהודים ברחובות.  

אבי מספר: "אני לא יצאתי החוצה אף על פי שקראו לכל התושבים לצאת החוצה. התחבאתי בעלית הגג וביקשתי מאחי הקטן יוסיל'ה שיתחבא איתי. הוא התחבא איתי אך פחד מאוד. כששכבנו בעלית הגג שמענו את צעקות הגרמנים וקולות היהודים שמכים אותם ומוציאים אותם להורג. באחד הימים כשיצאתי לחפש אוכל, ביקשתי מאחי הקטן להישאר ולא לצאת מעלית הגג. כאשר חזרתי הוא כבר לא היה משום שכנראה הלך להסגיר את עצמו לגרמנים. מאז לא ראיתי אותו".

הגרמנים לקחו את היהודים לעבודות שונות עבור הצבא הגרמני. עם בוא החורף, החלה ההתעללות ביהודים. נאסר על היהודים לנסוע מעיר לעיר. הוטל עוצר משעה שש בערב עד הבוקר, על הילדים היהודים נאסר ללכת לבתי הספר ועוד. בשנת 1940 החלו האקציות. כל היהודים גורשו מבתיהם ונאספו בכיכר-העיר. משם, חלקם גורשו למחנות השמדה וחלקם הוצאו להורג במקום.

כשיצאתי מחוץ לבית ראיתי שמכל התושבים בעירה נשארו פה ושם כמה אנשים שהתחבאו. למשל שכנתי רחל שלמדה איתי באותה כיתה, ניצלה בגלל שהתחבאה. היא הייתה היחידה ממשפחה בת 12 נפשות".

כשהגיע אבי לכיכר העיר וראה כי כולם נאספים לרכבות החליט לעלות עם כולם לרכבות. אך חזר קודם לביתו לסגור היטב את הבית כי חשב שיחזור חזרה. זאת הייתה הפעם האחרונה שראה את הבית. הוא נשלח ביחד עם שאר הגברים למחנה העבודה "בודזין". החיים במחנה היו קשים ובלתי נסבלים. מדי יום זרמו למחנה יהודים נוספים שהובאו מכפרי הסביבה. הגרמנים פרסמו פקודה, שכל היהודים שעדיין נותרו בעיר ואינם עובדים למען הגרמנים חייבים לצאת מהעיר מיד, אחרת דינם מוות. כך חוסלה למעשה הקהילה היהודית בעיר קרשניק. רוב האוכלוסיה הפולנית באיזור שיתפה פעולה עם הגרמנים בהסגרת היהודים. הצפיפות במחנה גדלה והחיים הפכו בלתי נסבלים. הקריאו לנו את חוקי המחנה "ליהודים אסור שיהיה סכין בכיס, אסור ליהודים שיהיה להם כסף, אסור ליהודים ללכת עם שתי חולצות, ועוד". הנערים הצעירים שבמחנה, ביניהם סבי, רוכזו ונשלחו ללימוד עבודות פחחות ומסגרות. המדריכים היו גרמנים נאצים אשר נהגו בנערים באכזריות רבה. מכות והצלפות היו מנת חלקו של אבי על כל פעולה של אי דיוק.

בחודש פברואר 1944, לאחר שנים של עבודה קשה והתעללויות בלתי פוסקות, עבר אבי ממחנה "בודזיו" לעבודה במכרות המלח. מחנה המגורים היה מעל האדמה וכל בוקר היה היה יורד אבי במעליות של הכורים למכרה, שם עבד כל היום. הגרמנים החליטו להפוך את המקום למחנה ריכוז במקום מחנה עבודה. כאן, במחנה "וייליצ'קה" קועקעו על ידו של סבי האותיות KLKON ZENTRATIONS LAGER – שפרושן, מחנה ריכוז.

בוקר אחד רוכזו כולם במגרש המסדרים. משאיות צבאיות הסיעו אותם לתחנת הרכבת ושם המתינו להם קרונות הבקר. אנשים נדחסו לקרונות והובלו למחנה "אושוויץ". הקרונות נעצרו על המסילה לא הרחק משער הכניסה למחנה. במשך 24 שעות, עמד סבי בקרון ללא אוכל או מים, מחכה לגרוע מכל. דממה מוחלטת שררה בקרון – כל אחד ידע מה משמעות המקום. ואז לפתע, התחבר קטר אחר לקרונות והרכבת המשיכה בדרכה. כעבור יום נוסף של סבל וחרדה, הגיע סבי למחנה "הרצבורג" שליד נירנברג. היה זה המחנה האכזרי ביותר.

לילה אחד, לאחר ששכבו כבר לישון, נידלקו לפתע האורות וקריאות מפחידות נשמעו בחלל האויר. הבחורים אשר עברו הכשרה מקצועית במחנה "בודזיו", ביניהם סבי, הופרדו, הועמסו על משאיות, והוחזרו למחנה "פלוסנבורג". במחנה הוקם מפעל ליצור מכלולי מטוסים של חברת "מסרשמיט" המייצרת מטוסי קרב עבור חיל-האוויר הגרמני. הגרמנים החליטו לנצל את הידע והניסיון שרכשו הבחורים במחנה "בודזין" שבפולין. העבודה התנהלה בשיטת הסרט הנע. לכל צוות הייתה משימה לביצוע בפרק זמן נתון. היה עליהם לעמוד בקצב עבודה רצחני. כל עיכוב בעבודה היה מלווה במכות רצח. במחנה "פלוסנבורג" היה סבי עד חודש מרץ 1945. וכשהחלו הגרמנים לראות כי בעלות הברית גוברות על הרייך הגרמני, החלו להוציא רכבות למחנה ההשמדה "דכאו". בקרונות מחנק, צמא ורעב. כולם ידעו לאן הם מובלים. אני ידעתי שאם אני לא אציל את עצמי אני הולך רק בדרך אחת והיא המוות. החלטתי שכאשר הרכבת תאט את מהירותה אני אקפוץ ממנה. וזאת עשיתי. קפצתי מן הרכבת ורצתי לכיוון היער. הרכבת המשיכה לנסוע ומי שהיה בה לא חזר. הלכתי לכיוון הכפר הקרוב. הייתי חסר כוחות ולא היה לי מה לאכול. ראיתי כי בשדות מגדלים ירק מסוים ואכלתי אותו. הסתובבתי כמה ימים ללא אוכל ושתייה. ראיתי כי אני מסתובב ללא תועלת והחלטתי לעלות לרכבת לכיוון דכאו שם לפחות אני אקבל דבר מה לאכול.

כשהגעתי לשם ללא כוחות כבר לא היה לי כל כך חשוב אם אני יחיה או לא. כי הייתי באפיסת כוחות. נכנסתי למחנה ושם הייתי ממש ללא צלם אנוש. לאחר כמה ימים התעוררנו ואמרו כי צריך לפנות את המחנה. מסביב היו קולות שמחה. לעיניו התגלו הטנקים של צבא ארצות הברית. אנשי ה- ס.ס. והשומרים ברחו והסתתרו, ולמעשה לא נראו יותר.

סבי ניצל מן המחנות ונותר ללא משפחתו. גם עקבותיהם של אחיו – ציפורה, שמוליק ויוסף נעלמו והן לא נמצאו עד יומו האחרון של אבי. מעדויות אנשי העירה שניצלו נאמר עליהם כי עלו לאחת מרכבות המוות בזמן שאספו הנאצים את כל אנשי העיירה. כשנפטר ראינו בקברו מקום שבו נזכור בכל פעם כשנעלה לקברו את כל בני משפחתו שנספו בשואה וכך כתבו הורי גם על מצבתו.

ב- 29 באפריל 1945 שוחרר המחנה בידי הארמיה השביעית של כוחות הברית. הם הגיעו למחנה "דכאו" מצאו את האסירים תשושים, חסרי צלם אנוש. כשמצאו את סבי הוא שקל 30 ק"ג.

את האסירים היהודים שנמצאו לקחו לבתי חולים על מנת לטפל בהם כדי שיחזרו לחיים סדירים עד כמה שאפשר. הם טופלו באוכל ותרופות כדי שיוכלו לחזור למשקל סדיר. בשנת 1947 התחיל סבי את "מסעו" לכוון הארץ. מכיוון שעדיין אי אפשר היה להכנס לארץ בצורה "ליגאלית" – חוקית. סבי עלה לאוניה לכיוון הארץ ומכיוון שתפסו את האנייה ובתוכה יהודים רבים בדרך לארץ ישראל, הורידו את כל היהודים בקפריסין שם עבד במחנה עבודה. יום אחד התגנב לאוניה שהובילה תפוחי אדמה לארץ ישראל ומכאן הגיע לחיפה.

בהגיעו לארץ הצטרף לחיל "רגלים". חיל רגלים הוצב באזור ירושלים. היה מצור על ירושלים, ירושלים הייתה מכותרת מסביב על-ידי הערבים. אבי הוצב עם הפלוגה שהייתה צריכה להעביר אוכל לתושבי ירושלים, האוכל הועבר על-ידי רכבל לתושבי העיר. מבצע זה נקרא "מבצע נחשון".

כמו כן, הוצב ונלחם על הקסטל, הר הצופים ומשטרת לטרון. בבגרותו צורף להג"א ושמר על התושבים באירועים מיוחדים במקומות שונים במרכז הארץ. לאחר שהסתיימה המלחמה. התחיל לעבוד בבית-חרושת "שמשון" המייצרת צמיגים, בתהליך ייצור הצמיגים. שם עבד כל חייו עד צאתו לפנסיה. כמו כן, מכיוון שכשהיה צעיר בבית הוריו למד תפירה מאמו, במקביל לעבודתו בבית-חרושת "שמשון לצמיגים" עסק בתחביבו, תפירת חליפות. 

המשפחה שלנו  

תמונה 2

אלבום התמונות

הזוית האישית

לאבי סיפור הישרדות מצמרר, התרגשתי להעלות את הסיפור. אנחנו כילדים גדלנו בצל סיפור זה. נמשיך לספר את הסיפור לדורות הבאים.

מילון

קעקוע
ציור או שרטוט הקבוע המוחדר תחת העור; כתובת קעקע; טאטו

ציטוטים

”ניצלתי מהתופת וניצחתי את הגרמנים, הקמתי משפחה בארץ ישראל.“

הקשר הרב דורי