מאגר סיפורי מורשת

סבתא דוריס אוחנה, נולדה בבית החולים פוריה בטבריה, בשנת 1954.

את ילדותה היא העבירה בביריה שליד צפת. סבתא דוריס למדה בבית ספר יסודי דתי. בתיכון היא למדה בצפת. סבתא מספרת שהיא אהבה ללמוד בבית הספר אך פרשה ממנו בכיתה י"א.

יש לה אחד עשר  אחים, ובילדותה לא היתה להם טלוויזיה, ולא היה מחשב. הם שיחקו מחוץ לבית, הם שיחקו בקפיצה על חבל, קלאס, גולות ועוד…וכך הם עברו את הילדות. סבתא מספרת שהם העבירו את הילדות בשמחה ובהנאה רבה, הם היו משפחה גדולה ומאוחדת, שיחקו יחד כל האחים והאחיות, ושאר בני המשפחה.

אי שם בימי הילדות, הרבה לפני שהמחשבים והסמארטפונים השתלטו על העולם, והפכו את הילדים לאשפי טכנולוגיה, היו לא מעט דרכים שונות ויצירתיות להעביר באמצעותן את הזמן בהנאה גדולה בזמן ההפסקות בבית הספר וכמובן, אחר הצהריים עם החבר'ה מהשכונה. כמה מהמשחקים הללו שליוו אותנו אז, בימי בית הספר היסודי, עדין משוחקים גם היום, אבל חלק גדול מהם לא שרדו את מבחן הזמן, והתפוגגו להם מהעולם לטובת משחקי המחשב, האפליקציות, ומשחקי חברה חדשים ועדכניים שתפסו את מקומם.(אתר פטריה), משחקים נוספים ששוחקו אז היו: דג מלוח, תפסוני, תופסת עכברים, דודס, ותחנות.

בגיל תשע עשרה היא הכירה את בעלה שלומי, כשעבדה במפעל סריגים בצפת. היא התחתנה וילדה שלושה בנים, חגי, אופיר ונאור,  וגידלה אותם בנחת.  כשהייתה בת עשרים ותשע, בעלה שלומי נפטר מדום לב.

סבתי זוכרת לטובה את החגים שחגגו בבית ובשכונה. בל"ג בעומר הם יצאו לעשות מדורות, חגגו במדורות ושיחקו עד אור הבוקר. בחג השבועות היה להם מנהג לאכול אוכל חלבי, וללכת לבית הכנסת ולרקוד עם ספרי התורה.

כאשר החלה הקורונה סבתא דוריס יצאה לפנסיה מבית החולים זיו בצפת. בסגר הראשון היה לה מאוד קשה, להסתגל לעובדה שלא ניתן  לראות את הנכדים ואי אפשר לצאת מהבית.

כיום סבתא דוריס גרה קרוב אל נכדיה, מסייעת בגידול הנכדים ונהנית מפרי עמלה.

הזווית האישית

נועה – החוויה האישית שלי מהעבודה בתוכנית, היא שההכרות נעשתה יותר עמוקה ומעניינת. כנכדה שמעתי סיפורים שלא הייתי שומעת לפני וזה עניין אותי מאוד.

סבתא דוריס – כמספרת זמן האיכות עם הנכדה עשה לי טוב ונעים במיוחד בשנה זו בה הקורונה יצרה ריחוק מהמשפחה..