מאגר סיפורי מורשת

מפרס לישראל 1958

שמי דינה לוי, לבית משפחת כהן. נולדתי ב- 6.7.1955 בעיר שירז שבפרס, החמישית מבין שישה ילדים.

אבא שלי, משה (משאלה) כהן ברוש ואמא, שמחה (דולאט) כהן ברוש. לאבא היה עסק קטן שפרנס את המשפחה ואמא הייתה עקרת בית וטיפלה בילדים.

באותן השנים, היהודים סבלו מיחס משפיל ומבזה מהמוסלמים הם כינו אותם בשמות גנאי והיהודים נחשבו כטמאים בעיניהם, מידי פעם היו נכנסים לבתי היהודים ושודדים את רכושם, לימים חלה אבא ונאלץ לסגור את העסק כתוצאה מכך המצב הכלכלי היה קשה ואמא נאלצה למכור חפצי ערך יקרים כדי לממן את המחיה והתרופות שאבא נזקק להם.

באותה תקופה, הגיעו שליחי עלייה מהארץ שהבטיחו לממן את העליה שלנו לארץ ולעזור לנו בקליטה, לאחר  חשיבה ארוכה והחלטה משותפת של אמא ואבא הוחלט שנעשה עלייה.

כאשר אני הייתי בת שנתיים, בשנת 1958, עלינו ארצה והגענו לשדה התעופה בן גוריון הכניסו אותנו לאולם גדול ובילינו את הלילה שם.

בבוקר, קיבלנו ארוחת בוקר: לחם שחור עגול, מרגרינה, גבינה וזיתים, ביציאה מהאולם לכיוון האוטובוס ריססו אותנו ב"פליט", אמא כמובן לא הבינה את פשר הדבר, כאשר הגענו לאוטובוס, הוריי שאלו לאן לוקחים אותנו והנהג אמר לבאר שבע. הנסיעה הייתה ארוכה ולפתע מבעד לחלונות ראינו אנשים מחופשים ולא הבנו את פשר הדבר. לימים, הבנו שזה היה חג פורים ולאחר מספר שעות של נסיעה, הגענו לאזור שומם, מלא חולות, עם מספר צריפים. הנהג עצר והורה לנו לרדת והתמקם בצריפים. כולם ירדו מהאוטובוס מבולבלים ולא מבינים לאן הגיעו וכאשר שאלו את הנהג מה המקום הזה, הוא אמר: "זו דימונה".

המשפחות כעסו והתרעמו, אך אף אוזן לא שמעה אותם והם הרגישו מרומים מפני שההבטחה הייתה באר שבע. הנהג עלה על גג האוטובוס והשליך את כל החפצים והציוד על הרצפה ונסע. חלק מהחפצים והכלים של המשפחות נשברו, האווירה הייתה קשה ומתסכלת, כל משפחה לקחה לה צריף וכך גם אנחנו הורים סבתא ושישה ילדים. בצריף היו מיטות ברזל ומיזרונים העשויים מקש. אבא עבד בסלילת כבישים בסביבה ולמחייה היום יומית קיבלנו תלושי אוכל. החיים לא היו קלים בלי שפה ועם אמצעים דלים. במקום היו סופות חול קשות ובאחד הימים אמרו שאין עבודה עד כדי מצב שהתושבים יצאו להפגין וחסמו כבישים מתוך זעם ותסכול, לאחר מספר ימים חידשו להם את העבודה.

לאחר כ- 9 חודשים בישוב דימונה הוריי קיבלו סכום כסף מהמשפחה בחו"ל ועל פי הצעת קרוב משפחה עברנו לעיר אשקלון.

הילדות באשקלון 1959-1967

הבית שקנינו היה בשכונה ערבית שקראו לה "מגדל אשקלון" השכונה הייתה ממוקמת ליד בית קברות מוסלמי ובמרכזה היה מסגד, הבית שלנו היה בית ערבי (בנייה ערבית) הכולל שני חדרים  שהיו מחוברים והמטבח והשירותים היו מופרדים, בתוך החצר היו שני עצי תמר גבוהים ועץ תות.

ילדותי מגיל 3 עד 13 הייתה צבעונית ומלאת גוונים, ריחות, טעמים ומוזיקה מכל מיני תרבויות. מרקם התושבים היה מכל גווני הקשת: פולין, רומניה, הונגריה, פרס, תורכיה, עיראק,תימן וצפון אפריקה- כך שיכולנו להכיר, לחוות ולספוג מכל התרבויות מבחינת מאכלים, תלבושות, מוסיקה וכדומה.

את שעות הפנאי בילו ילדי השכונה במשחקי רחוב כמו תופסת, מחבואים, קלאס ושבע אבנים.

בלילות של החופש הגדול היינו יושבים חבורות על החול ומספרים צ'יזבטים , צופים בכוכבים ושומעים מרחוק את יללות התנים. בשכונה גר השוחט שהיה גם "המורי" שנהג כל יום אחר הצהריים לאסוף את ילדי השכונה "התימנים" ללמוד בחדר תורה ובחודש אלול בזמן הסליחות, היה "המורי" עובר בשעות הבוקר המוקדמות מבית לבית ודופק על החלונות כדי להעיר את האנשים לסליחות. הבילוי בשבת היה הליכה ברגל חציית בית הקברות המוסלמי לכיוון שדות השעורה, משחקים מחבואים ומשם מגיעים למגדל המים בשכונת ברנע, עולים וצופים על העיר. בחזרה היינו מתגלגלים בדיונות של החולות הזהובים וחוזרים הביתה.

מכיתה א'-ז' למדתי בבית הספר "אסף" באשקלון, מבחינה חברתית הייתה אווירה טובה, כולם היו שווים והתמודדו עם אותם קשיי יום יום, הייתי חניכה בתנועת נוער "בני עקיבא".

אבי ואמי עבדו בקיבוצים ובמושבים בסביבה בקטיף של עגבניות, מלפפונים וכותנה, לאחר תקופה מסוימת הם עברו לעבוד בפרדסים בקטיף, בהנחת צינורות השקייה והרכבת עצים, בחברת "יכין חקל" ו"רסקו".

הייתה לנו מכולת שכונתית שיכולנו לקנות בה ב"הקפה" ומדי פעם עד פעמיים בשבוע היה מגיע מוכר הקרח עם עגלה עמוסה, כמו כן מוכר הנפט ומוכר הבשמים שהיה מגיע מירושלים.

בחופש הגדול היינו נהנים ממכירת גלידה וארטיקים ע"י מוכר שהיה מגיע בשירה עם תלת אופן ומשמח את כולנו בשירתו.

מלחמת ששת הימים 1967

בחמישי ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, הכינו אותנו מבעוד מועד לחפור שוחות בגינה כדי להסתתר מההפצצות של העיר עזה שהיתה סמוכה אלינו.

למרות כל הרעשים והפיצוצים ששמענו לא זכור לי פחד, הייתה סוג של אופוריה והרגשה שכל יום הוא ניצחון.

רק בסוף המלחמה נודע לנו על משפחה ששכלה את בנה שגרם לצער רב בשכונה.

המעבר לבני ברק (פרדס כץ) 1968-1973

אחרי המלחמה, הוריי החליטו להתקדם מבחינת דיור ועברנו לפרדס כץ שהיא שכונה בבני ברק. אני זוכרת את יום המעבר, משאית ההובלה עצרה בכניסה לבית הספר ואספה אותי ואת אחותי, כששובל של תלמידים אחרינו. בהמון התרגשות ושמחה עלינו למשאית ונסענו לכיוון פרדס כץ. כשנכנסנו לרחוב, שהיה פסטורלי ויפה עם בתי אבן נמוכים וגינות מטופחות, הבנו שהגענו לעולם אחר. המשאית נעצרה מול הבית, ירדנו ובריצה מהולה בשמחה נכנסנו לבית שהיה גדול ומרווח.

המעבר היה חד מהפריפריה למרכז בכמה מובנים- פיתוח סביבתי, אוכלוסייה ובתחום החינוך הפערים היו גדולים.

את כיתה ז'-ח' למדתי בבית ספר "מקור חיים" ותיכון בבית ספר מקצועי דתי לעיצוב אופנה ב-ת"א.

בצבא לא שירתתי מטעמים דתיים, עבודתי הראשונה הייתה בתחום שלמדתי (עיצוב אופנה).

לאחר זמן מסויים הבנתי שזה לא התחום בו אני רוצה לעסוק ועשיתי הסבה לפקידות, עבדתי כשנתיים במשרדי גיבור  ב-ת"א.

באותה תקופה (1973), פרצה מלחמת יום כיפור, זה היה בצהרי יום כיפור השעה הייתה 14:00 בצהריים שמענו התרחשויות והבנו שמשהו קורה לפי תנועת המכוניות הצבאיות שדהרו ברחוב ז'בוטינסקי ציר ראשי מרכזי הסמוך לביתנו, התקבצנו סביב הרדיו דרוכים ולחוצים לשמע החדשות המרעישות על ההתקפות של האויב מכל החזיתות. הרחוב המה ורעש, כשהתבוננו מהחלון ראינו את השכן ממול רץ עם מדים לעבר הכביש לכיוון רכב שבא לאסוף אותו למלחמה, לצערנו בתום המלחמה שמענו על נפילתו.

פיני אחי שירת בסדיר במחנה "זיקים" כקשר בחי"ר הנדסה, לאחר מספר ימים שמענו שהגדוד שלו נלחם בסיני בתעלה, אלו היו ימים מלאי חרדה ופחד שבמהלכה לא קיבלנו מאחי שום מסר מעל חודש וחצי, אחרי מאמצים רבים מאוד קיבלנו מסר שהכל בסדר.

לאחר תקופה של שלושה חודשים פיני חזר הביתה כולו מאובק ועייף, הבית כולו התמלא בשמחה וצהלה על שובו הביתה בשלום.

הדרך לנישואין בשנת 1976, הכרתי את ציון, אשר גר בסמוך לביתי בפרדס כץ. ולאחר שנה של חברות ב- 8.9.77 נישאתי לציון, הוא עבד כבוחן רכב ב"סובארו" ובמהלך השנים פתח עסק עצמאי בתחום ציוד למוסכים.

נפילתו של אחי, פנחס (פיני) כהן ברוש

בשנים 1974-1982 עבדתי כפקידה במשרד רו"ח בתל אביב.

ב- 29.8.78 ילדתי את בתי הבכורה ענבל, כאשר מלאו לענבל 4 שנים בהחלטה משותפת עם ציון עזבתי את עבודתי מפאת המרחק והתמקדתי ברצון להביא ילד שני, לצערי כעבור שבועיים פרצה מלחמת לבנון השנייה ואחי פיני, גוייס ערב יום שבת בצו 8 למלחמה.

בדרך לישוב "שלומי" כדרכו בטבע פצח בשירה ועודד את חבריו לצוות ודאג להעלאת המורל. לפני היציאה לקרב הוחלט להציב את פיני כאלחוטן בנגמש של חיל הרפואה, ביום הקרבות הראשון ט"ו בסיוון תשמ"ב נסע פיני בנגמש הרפואי במשימה לחלץ פצועים בראשדייה, ליד העיר צור נקלע נגמשו במארב מחבלים קשה, תחת אש תופת כבדה עלה על הנגמש והצליח בכוחות עצמו בלבד לחלץ את הנגמש והצוות שלו ממקור האש וזאת ע"י אש חיה לעבר מקור האיום , בזמן שכל חבריו לנגמש שהו בתוכו, בפעולה זו הציל את חייהם של כל חבריו, אך במהלך הירי נפגע פיני מקליע בליבו ונהרג במקום.

באותם ימים שהיתי בבית הורי מפני שציון בעלי גויס גם למלחמה. ביום השלישי למלחמה בשעה 23:00, נשמעה דפיקה בדלת, התעוררתי בבהלה ורצתי לכיוון הדלת, את הדמויות שראיתי מעבר לדלת, קצין חיילת ורופא לא אשכח לעולם, המילים הראשונות שצעקתי לעברם היו:"לא יכול להיות הוא היה רק קשר"

זה היה הלילה הארוך ביותר בחיים.

בן 31 היה במותו, פיני הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול ב- 9.6.82. הוא השאיר אחריו, אישה הרה בחודש השמיני וילדה בת 3, הורים אח וארבע אחיות.

מיום זה החיים נחצו לשניים, החיים שלפני והחיים שאחרי. הבית שהיה מלא בקולות של שמחה, שיח וחברים הלך ונדם. המהלומה הייתה קשה מנשוא לי ולמשפחתי, בפרט להוריי. כמו כן, לפיני ולי הייתה מערכת יחסים מיוחדת שהתבססה על חברות ואמון הדדי. עברנו שנה קשה את רוב זמני העברתי בבית הורי כדי להקל על כאבם וסבלם , כאבי נדחק הצידה וכך גם תוכניותי, הימים הלכו ונהיו קשים יותר סביב השכול והעצב, נפשית וגם פיזית נפגעתי וחליתי, לאחר תקופה התאוששתי וביקשתי לצאת ממעגל השכול ולכן עבדתי בעבודות מזדמנות.

בשנת 1989, קיבלתי הצעת עבודה כאם בית בכפר הנוער "כפר בתיה" ברעננה, מחשבה ראשונה שעלתה בראשי וגרמה לי לחשש הייתה גילי הצעיר אך למרות זאת אתגרתי את עצמי וקיבלתי את העבודה. זכור לי ביום הראשון בעבודה מראה ששבה את ליבי – מקום טבול ירק עם מדשאות רחבות ידיים , עצי דקל ואורן ובין השבילים מתרוצצים נערים, ליבי התמלא התרגשות ושמחה, ברגע זה הרגשתי שנכנסתי לעולם אחר, השכבה הראשונה שקיבלתי לטפל בה הם שכבת ט' וכבר ביום הראשון הבנתי שמקומי הוא פה. ההתחברות והקשר עם הנערים הייתה מעבר לציפיותיי, מלאת חוויות ושיח. המפגש עמם גרם לכאב והצער שהייתי שרויה בו להתחלף בעשייה משמעותית ,בטיפול וחינוך של הנערים. הרציונל גם כיום הוא לגרום להם הרגשה של בית בכל המובנים: חום, אהבה, עצה טובה, מענה לכל שאלה והתחברות לגורמים מקצועיים.

ב- 18.5.1992 נולדה ביתי השנייה נופר לאחר 14 שנות עקרות משנית וחמש הפריות מבחנה שלא צלחו. השמחה הייתה רבה, קרן אור נכנסה למשפחה, במיוחד להורי ולענבל נוספה אחות. יצאתי לחופשת לידה חצי שנה, לאחר מכן חזרתי לעבודתי.

בשנת 2002, כפר הנוער "כפר בתיה" נסגר ועקב זה שובצתי כאם בית מרכזת בישיבת "חברותא" שפעלה בכפר כחלק ממוסדות החינוך הקיימים בכפר, חברותא היא ישיבה תיכונית ייעודית המטפלת בנוער שנפלט ממסגרות בשל חוסר התאמה למסגרות החינוך הקלאסיות. מסגרת זו מאפשרת להם לימודים בתנאים מותאמים דרך מגמות: מוסיקה, בעלי חיים וסיירות. יחד עם ליויי ואמונה בכל נער. העבודה מול הנערים אתגרה אותי והניעה אצלי מוטיבציה לתת יותר ולמצוא דרכים שונות ומשונות להגיע לכל נער בדרכו שלו. נוסף לכך, צוות הישיבה שם לעצמו למטרה לשמור על קשר עם בוגרי הישיבה ולהיות לעזר עבורם גם בחיים שאחרי. בעקבות כך מידי פעם אני זוכה לטלפונים, ביקורים והודעות מרגשות בחגים ובאירועים מיוחדים.

בשנת 2003, ענבל, בתי הבכורה, נישאה לעודד כהן ונולדו לה 4 בנים. כיום, היא מורה בבית הספר הירוק בהוד השרון לכיתות א'-ב' וסגנית מנהל.

עודד מנהל חברה של כלים לבית "חצי כוס סוכר" .

נופר, ביתי, הינה עובדת סוציאלית בעמותת "ידידים- למען הנוער והחברה" מנהלת תוכנית סל"ע – סיוע לנערות בסיכון.

כיום, אני ממשיכה בעבודתי בלב שמח והמון תקווה להמשיך הלאה בליווי הנערים שנותנים לי את הכוח להמשיך!

סרטון אהבה

הזוית האישית

סבתא: בתוכנית זו חיזקתי את הקשר עם נכדי ועברנו מסע יחד לעבר העבר שלי מהעלייה ועד הלום, המפגשים בינינו היו מלאי חוויות עם המון שאלות ועם פעילויות מעניינות ומהנות, אני רואה בתוכנית זו חשיבות רבה להעמקת הקשר בין הדורות וממליצה בחום רב להמשיך בפרויקט מבורך זה.

אלון: בתוכנית הקשר הרב דורי למדתי על סבתי ועל משפחתה והבנתי את הקשיים שהיא ומשפחתה עברו בחיים. התוכנית עוררה את סקרנותי ובסיפורים שסבתי מספרת לי אני מוצא בהם עניין רב, שמחתי לבוא לתוכנית הזו וצר לי שזה נגמר.