מאגר סיפורי מורשת

שמי מרגלית קורצמן הנטוש ואני סבתא של אדם גבריאלי. יחד אנחנו משתתפים בתכנית הקשר הרב דורי.

נולדתי במחצית המאה שעברה (1950), שנתיים לאחר לידת המדינה. אני בתם של ניצולי שואה. אבי, מרדכי קורצמן נולד בפולין בעיר בְּזֶ'ז' קוּייָאבְסְקִי בשנת 1910, ואמי אדית לבית הנטוש, נולדה בהונגריה בעיר הבירה – בודפשט בשנת 1919. שניהם חוו את מחנות הריכוז וההשמדה כולל אחד הגרועים ביותר – אושוויץ.

הם הכירו זה את זו באוסטריה עם תום מלחמת העולם השנייה. כאשר שמעו על הכרזת המדינה החליטו מיד לעלות לישראל. אני נושאת שני שמות משפחה: קורצמן הוא שם נעורי והנטוש שם נעוריה של אמי. משום שאני בתם היחידה, ולי שתי בנות שנישאו ולכן לכל אחת מהן שם משפחה אחר, החלטתי שכל עוד אני חיה אשא את שמות שניהם לזיכרון.

בחודש פברואר שנת 2020 ימלאו לי 70 שנים. אני שייכת לדור הראשון של הילדים שנולדו במדינת ישראל. וכמו שכתבה הפרופסור חנה יבלונקה בספרה: ילדים בסדר גמור: "נולדנו להורים בני הדורות המיתולוגיים, דור השואה ומלחמת העולם ודור תש"ח, כשאנו מגלמים יהודים מזן חדש לגמרי, כזה שבסיס קיומו מאופיין בשגרה, בנורמליות ומעל לכל, בביטחון קיומי בסיסי… היינו קודם כל ישראלים". אני שייכת לדור שלמענו ואתו עיצבו את התכנים החינוכיים והתרבותיים הישראליים.

עד גיל ארבע, גדלתי בשכונת מנשיה בתל אביב (כיום רחוב הכובשים) ליד מסגד חָסַן בֶּק בבניין ערבי ישן. מכיוון שלא היו עדין מספיק בניינים לְשָׁכֵּן את כל העולים החדשים שבאו שיכנו כמה משפחות יחד. גרנו עם עוד שלוש משפחות בדירה בעלת ארבעה חדרים. כל משפחה בחדר. שתי המשפחות הראשונות, שהיו גם קשורות בקשר משפחתי, תפסו את המטבח. המשפחה השלישית שנכנסה, תפסה את חדר האמבטיה, ולהורי שהיו האחרונים להיכנס לדירה, נשארו השירותים – או כמו שקראו לזה פעם – בית שימוש. כמובן שכל משפחה יכלה להשתמש במטבח, בחדר האמבטיה ובשירותים, אבל באופן מצומצם. השירותים היו בסגנון "בול פגיעה" כלומר אי אפשר לשבת על אסלה… והם היו מחרסינה בצבע שחור.

כשהייתי בערך בת ארבע, עברנו לגור בגבעתיים בשיכון עממי בדירה חדשה, שם כבר הייתה לנו אסלה לבנה כמו שאנחנו מכירים היום. כל כך התרגשתי שכאשר דודי בא לבקרנו בביתנו החדש מיד משכתי בידו בגאווה רבה: "תראה! יש לנו בית שימוש לבן"!

בשיכון פתחו גן חדש, ואני הייתי במחזור הראשון יחד עם חברה שהכרתי בבניין שגרתי. הגן הזה ממשיך לתפקד עד היום אך חשוב יותר בעיני שאנחנו ועוד כמה, חברות עד עצם היום הזה – כמעט כמו אחיות.

 בילדותי עם הורי אֶדִית ומֹרְדֵכָי

אפשר לומר ששפת האם שלי היא עברית, אולם למעשה השפה הראשונה שדיברתי הייתה גרמנית, משום שאמי לא ידעה עברית ואתה הייתי רוב הזמן. עם אבי דיברתי עברית, אבל רק בשבתות כי אבי יצא לעבודה כל יום מוקדם בבוקר כשעדין ישנתי, וחזר כשכבר ישנתי. כך שעברית למדתי ממש בגן הילדים. באחד הימים הראשונים בשובי מן הגן, כשאמי קיבלה, את פני, כרגיל בשאלה איך היה בגן – בשפה הגרמנית כמובן – לא עניתי לה. היא חשבה שלא שמעתי וחזרה על השאלה שוב, אבל אני הֵסבתי את ראשי ממנה, כששאלה מדוע אינני עונה לה, אמרתי לה "אני לא מדברת את השפה הזאת" (כלומר גרמנית). בדרכה המיוחדת העדינה והברורה אמרה לי אמי: "ילדתי, אתי תדברי גרמנית ובגן תדברי עברית ובסופו של דבר אלמד ממך". אני מתארת לעצמי שהגננת אמרה משהו בעניין הדיבור בגרמנית כי באותה תקופה – שנות ה-50 של המאה ה-20, השפה הגרמנית הייתה מאוסה על רוב אזרחי הארץ. שהרי חלף רק עשור מאז תום מלחמת העולם השנייה והשואה ולאנשים היה קשה לשמוע את השפה שהזכירה להם את הנאצים ומעשיהם הנוראים.

ההורים שלי שְׁחַווּ אובדן במשפחות שלהם וסֶבֶל נורא היו כל כך מאושרים שזכו להגיע למדינת ישראל ולהקים כאן משפחה. היינו: אבא, אימא וילדה שנולדה במדינה שזה עתה נולדה ובביתנו שררה אווירה מאד נעימה. עבורי כל מה שחוויתי כילדה היה מובן מאליו, אבל אני חושבת שעבורם החיים החדשים בארץ היו נס גדול. בכל יום עצמאות, כמה ימים לפני, הם כבר קישטו את המרפסת, כמו רוב תושבי ישראל, בדגלי המדינה ותמונות של הנשיא – חיים ויצמן, ראש הממשלה – דוד בן גוריון והרמטכ"ל.

שנים רבות אחר כך, כשכבר הייתה לי משפחה משלי וגרתי בדירה נפרדת, אך באותו הרחוב בו גרו הורי, כאשר התמהמהתי ימים אחדים לפני יום העצמאות לקשט את מרפסת ביתי, העירה לי אמי: "את חושבת שזה מובן מאליו שיש לנו מדינה?! לא ולא! אנחנו צריכים לחגוג כל שנה את קיומה, אז אל תשכחי להציג את דגל המדינה." כמובן שקיבלתי את ההערה באהבה ומאז אני מקפידה להציג את דגל המדינה בכל יום עצמאות.

אני גם זוכרת שכשהייתי בערך בת חמש או שש, היא לקחה אותי לטקס יום הזיכרון בבית הקברות נחלת יצחק, כי הרגישה שזה חשוב להשתתף בטקס לזכר החיילים שלחמו במלחמת העצמאות למדינת ישראל. מה שנחקק בזיכרוני הוא שאיש אחד שעמד לידינו הרים אותי על הכתפיים שלו כדי שאוכל לראות איך החיילים יורים באוויר את מטחי הכבוד. זה השאיר עלי רושם רב.

בגן למדנו את עונות השנה והחגים ולכל אחד היו השירים המיוחדים – שעד עצם היום הזה שרים. מן הגן עליתי כמו כולם לכיתה א' בבית הספר על שם ברל כצנלסון שבגבעתיים. כולנו הגענו לבית הספר ברגל גם אלה שגרו רחוק ממנו. בתקופה ההיא כמעט שלאף אחד לא היה רכב.

למדנו את מקצועות העברית והחשבון ובכתה ב' נוסף מקצוע תורה שלכבודו האימהות שלנו תפרו ורקמו עטיפה לספר. היו גם מקצועות כמו: מולדת, זמרה (מוזיקה), ציור, התעמלות ומלאכת יד (לחוד לבנים שלמדו נגרות ולַבָּנוֹת שלמדו תפירה ורקמה). היה לנו גם שיעור תזונה שבו למדנו להכין סלט, לבשל דברים בסיסיים ולערוך שולחן. אנגלית התחלנו ללמוד רק בכתה ו'.

בכתה ו' הצטרפנו לתנועת "הנוער העובד והלומד" בקן בורוכוב המפורסם. לבשנו חולצות כחולות עם שרוך אדום. באמצע השבוע נפגשנו למה שנקרא "פעולה" ובימי שישי באנו בחולצות לבנות ורקדנו ריקודי עם. לקבוצה שלנו קראנו "צבר" על שם היותנו צברים – כלומר אלה שנולדו בארץ וכמו שהורינו כינו אותנו: "סַבְּרֶס" כמובן על שם הפרי – עוקצניים, אך מתוקים. יצאנו למסעות רגליים ולמחנאות וזו הייתה חוויה נהדרת. נעדרנו מהבית ליומיים ויותר בתנאי שדה והפכנו לקבוצה מגובשת. לפני כחמש שנים הצלחנו להתאחד מחדש אחרי כ-50 שנים וזו הרגשה נהדרת. אמנם הצבע הלבן מבצבץ על ראשנו, נוצרו קמטים הפכנו להורים ולסבים וסבתות, אבל המפגשים המחודשים מרגשים אותנו ואנחנו מרגישים שזכינו להתראות שוב. אנחנו יוצרים מפגשים מפעם לפעם. אגב האפשרות הזאת להתאחד מחדש אחרי כל כך הרבה שנים היא בזכות הטכנולוגיה של היום.

כשבגרתי הבנתי עד כמה זה לא היה מובן מאליו שהורי לא מנעו ממני לצאת לטיולים, למסעות למחנאות. שהרי הייתי: בת – יחידה – להורים ניצולי שואה שכל אחד מהם חווה אובדן. (היו הורים שלא הסכימו שילדיהם ישתתפו בכל אלה.) אבל ברבות הימים הבנתי כמה אומץ ותבונה הייתה להם בהתגברם על חששותיהם וכבכך שאפשרו לי לגדול כילדה רגילה, בת הארץ הזאת.

סיימנו שמונה שנות לימוד בבית הספר היסודי או כמו שקראו לזה אז בית-ספר עממי ועלינו לבית ספר תיכון. אני הלכתי לתיכון שליד סמינר הקיבוצים. גם שם כמו בבית הספר היסודי, קראנו למורים ולמנהל בשמם הפרטי וההורים שלי בהתחלה (כלומר בכתה א') הזדעזעו, כי הם פנו אל המורים שלהם בגוף שלישי, ואפילו קמו כשהמורה נכנס לכתה או כאשר ענו על שאלות המורים.

בתום ארבע שנות התיכון נרשמתי לסמינר למורים כאשר הייתי אמורה להיות בסוף הלימודים מורה חיילת בצבא, אולם לאחר שנת לימודים אחת, התאהבתי בבחור ואחרי זמן מה התחתנו. ילדתי שתי בנות מקסימות, שהפכו לנשים מיוחדות ונהדרות. הבכורה שרון והשנייה טל – שהיא אימא של אדם – נכדי הצעיר מבין ארבעת נכדיי. אני מאד גאה במשפחתי. ושמחה וגאה להיות ישראלית. אני מקווה לזכות לראות את נכדיי גדלים להיות אנשים בריאים ושמחים ומגשימים את מאווייהם.

הזוית האישית

סבתא מרגלית: נהניתי לכתוב עבודה זו עם נכדי האהוב ולשתף אותו בזיכרונותיי.

אדם גבריאלי: אני מאחל לסבתי בריאות ושמחה. שנמשיך להיפגש ולבלות יחד.