מאגר סיפורי מורשת

סבתי אסתר הרטמן, אמו של אבי, סיפרה לי את סיפורה:

נולדתי בעיירה קטנה ברוסיה הלבנה בשנת 1951. גרנו בבית עץ המחולק באמצע, כשבצדו האחד אנחנו ובצדו השני גרו סבא וסבתא מצד אמא.

בביתנו הייתה חצר גדולה, בה הייתה באר. סבי גידל פירות וירקות, ובקצה השטח שלנו המגודר צמחו שיחי פטל. אבי וסבי עבדו שניהם בייצור נעליים.

כיוון שלפי החוק אסור היה לעבוד בבית. במידה והם היו נתפסים הם היו נשלחים לכלא. כדי שתהיה לנו הוכחה למקור הכנסה, אבא שלי גידל בחצר שני חזירים שאותם היה מוכר למוסד ציבורי. עובדת היותנו יהודיים גררה הצקות בלתי פוסקות, אנטישמיות, ולעג כלפי היהודים.

משפחתנו הייתה משפחה שומרת מסורת. קיבלנו חינוך סובייטי נוקשה, שצידד בלימודים והשכלה, עבודה והסתפקות במועט.

לפני פסח היו משפחות רבות מתאספות אצלנו בבית ואופות מצות. למרות שהמשפחה הייתה מסורתית אני בתור ילדה לא קיבלתי הסבר על היהדות, ועל המצוות השונות, ולא הבנתי למה יש גם נרות וגם אור דולק ביום שישי.

שמעתי את סבתא שלי מזמרת "שבוע טוב" אבל לא היה לי מושג למה, כשבגרתי הבנתי שגם אמי לא ידעה להסביר לי, הרבה מהמצוות שקיימה ולמעשה אני זו שהסברתי לה. השתדלנו לטשטש עד כמה שאפשר את הסממנים היהודיים, היה בבית עץ אשוח, ואפילו לא ידעתי שיש לי שם יהודי נוסף על השם הרוסי.

כשהייתי בת חמש החלו בבית התלחשויות על עלייה לארץ ישראל. בלילות היו מגיפים חלונות, סוגרים דלתות, מכבים את האור ומאזינים בשקט בשקט לקול ישראל ביידיש. שמעתי את אמא שלי לוחשת "לחרוש את האדמה בציפורניים רק להגיע לארץ ישראל". היינו שם בערך שנה ומשם היגרנו לפולין, כדי להשיג את המסמכים ולהמשיך הלאה לארץ ישראל. את דרכינו לכיוון הים התיכון עשינו ברכבת לעבר איטליה ומשם באוניה לארץ ישראל.

לאוניה שלנו קראו "ארצה" בעיני היא נראתה עצומה והיו עלייה מאות אנשים. היה קיץ והיה חם מאוד. באוניה הפרידו בין גברים לנשים, ושיכנו אותנו באולמות שינה גדולים בבטן האנייה, ללא חלונות וללא אוורור, הדרגשים היו בני שלוש קומות, החום והמחנק היו בלתי נסבלים.

כעבור כמה ימים ראינו את חופי הארץ, הלבישו אותי יפה, נעלו לי נעליים חדשות וקלעו לי סרטים בשיער. אוטובוס הסיע אותנו לנצרת עילית, הוא עצר ליד מה שהיום נקרא בלוק 99, שאז היה רק בתחילת בנייתו.  מסביב היו סלעים, אבנים, כלום ושום דבר. ובתוך השממה היו כמה בניינים. לא כביש, ולא מדרכה ולא מדרגות רק סלעים ואבנים.

קיבלנו מיטות ברזל עם מזרונים  מקש שנקראו מיטות  סוכנות. כמו כן, קיבלנו שולחן עץ, ארבע טבורטים (למרות שהיינו חמישה אנשים במשפחה), פתיליה, ומנורת נפט לתאורה, ובנוסף קופסת מצרכים. מכיוון שלא היו מדרגות, ולא היו שבילים, פשוט דחפו את כל הכבודה הזאת למטה, כולל המזוודות שלנו עד לכניסת הבית, וככה החלו חיינו החדשים בארץ ישראל.

כיום אני אם לארבעה בנים וסבתא לתשעה נכדים , אני גמלאית של משרד החינוך, לאחר שלושים שנות עבודה כגננת בעיר נוף הגליל.

הזווית האישית

שוהם – סבתי סיפרה לי את סיפורה בעבר, למרות זאת נהנתי לשבת איתה ולשמוע את כל הפרטים שוב.