מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

השנים במרוקו

שנות בית הספר והילדות

נולדתי במרוקו בעיר מרקש בשנת 1933 לאבי חנניה ואמי פרחה לבית אזולאי שמיוחסים לרב חיים יוסף דוד אזולאי –החיד"א. גרתי לא רחוק מבית הספר, למדתי ב"אליאנס הישראלית". היו לנו יומיים חופש. יום שבת של היהודים ויום ראשון של הנוצרים. איפה שלמדתי היו מכבדים מאוד את המורות. הייתי תלמידה טובה. בגלל היותי מוכשרת מאד הקפיצו אותי לכיתה גבוהה יותר, למזלי הייתי גבוהה כך שלא בלטתי בגילי הקטן. כשסיימתי את התיכון קיבלתי תעודת הצטיינות עם אפשרות להמשיך באוניברסיטה. המורה אמרה לאמי שאני צריכה ללמוד סמינר או אוניברסיטה כי יש לי יכולות, אך לא הייתה לנו אפשרות לממן לימודי תעודה, כי שכר הלימוד היה גבוה. המורה אמרה לאמי: "חבל, יש לה שכל", אך אמי אמרה שאין מה לעשות, בסוף למדתי תפירה. למדתי "הוטקוטור"- תפירה סלונית, תפרנו בגדים לשחקניות ארציות.

בצעירותי

הייתי טובה בדרמה והייתי מופיעה בהצגות שונות. למסיבת סיום של התיכון עשינו מסיבה עם מוזיקה ושירים, ואני אפילו זוכרת את השירים מאז. בחרו אותי להציג תפקיד ראשי בסיפור דרמה. הסיפור היה על שני אבות אחד אבי החתן "רודריק" ואחד אבי הכלה "שמעון" הילדים שלהם עמדו להינשא. אני שחקתי את אבי החתן. שני האבות היו דייגים. הם עשו ביניהם תחרות מי ישיג יותר דגים. כשאבי הכלה ניסה לדוג דגים בטעות נתפסה החכה בגרון של אבי הכלה והוא מת. ואני, אבי החתן קורא לבנו: "בוא בני, אתה הדם שלי, בוא תרפא את הבושה, הצער שלי " שאל אותו רודריק: "מה קרה?". ענה לו אביו: "רודריק, בטעות נתפסה החכה שלי בגרון של אבי הכלה והוא מת", אהבה של הורים לא מחליפים באהבה אחרת". התפלא הבן: "מה?" והאב אמר: "בוודאי, אהבה של הורים לא מחליפים באהבה אחרת, אפילו שמדובר באהבת אשתך אין היא דומה לאהבת ההורים". הוציאו לאבי החתן צו משפט של שלושים שנה בבית הסוהר והבן הגן על אביו ועזר להוציא אותו מבית הסוהר.

המסר מההצגה: "אין כמו האהבה של ההורים ולא מחליפים אותה באהבה אחרת"

מרוקו לפני העלייה לארץ

אני גרתי במרוקו בעיר ששמה מרקש. מרקש היא עיר מתורבתת עם משכילים, עיר מפוארת ויפיפייה. היא נקראה בפי היהודים "עיר התורה" היא דומה מאוד לירושלים, כמו ירושלים הקטנה, ממש כמו העיר העתיקה, היה שם שוק כמו מחנה יהודה. מרקש הייתה מחולקת לשלושה חלקים: "מלאך" –  האזור של היהודים, "גליז" – ששם גרו הנוצרים, ועוד חלק בשם "מדינה" – שהיה של הערבים מוסלמים.

מרקש הייתה עיר של תיירות ובילויים. היו שם גינות ופרדסים. היה שם נהר – מעיין גדול עם דשא וצמחים. במרוקו עשו חיים, היו בתי קולנוע, מסעדות, שוק גדול. היינו יוצאים לטייל ולבלות. הייתה תחבורה של מוניות ואוטובוסים מפוארים. במשך זמן מה היה יחס טוב ליהודים, ויכולנו להסתובב בחופשיות. בזמן הזה היה מלך טוב ליהודים בשם "חסן עולה החמישי". היה יחס אדיב מצד הערבים, היהודים היו מעסיקים את הערבים. במוצאי פסח, בזמן שעשינו מימונה, הערבים נתנו לנו שקדים וצימוקים ואפילו פרחים ואנחנו היינו נותנים לערבים מצות.

אני גרתי כמובן באזור של היהודים בגטו ה"מלאח". היה לנו בית מפואר ומרווח. סבא שלי היה אחד העשירים בעיר, הוא בנה בית באזור של "מדינה" היה לו בית גדול עם שבעה חדרים כולל חדר אמבטיה ומקווה. בעבר לא לכולם היה אמבטיה בבית.

בבית של הורי

העלייה לארץ

במרוקו היה כל טוב. בשנת 1954 התחילה אנטישמיות היו עושים: "קולופו" – חוקים מפלים. היה אסור לצאת אחרי 5 בערב אפילו ברחוב של הגטו, היו עושים חתונות ביום. בעקבות כך לא יכולנו להישאר במרוקו. באותה תקופה התחילו ארגונים שונים של ה"ציוניות". נרשמנו לעלייה לארץ, שאז הייתה קרויה עדיין "פלסטינה". אחי הקטן יצחק עלה לארץ לבדו בהיותו בן 13 עם ארגון "עליית הנוער" בשנת 1952. אחי הגדול ניסים גם כן עלה לארץ לבדו בהיותו צעיר כבן עשרים והוא היה שייך לפלמ"ח והשתתף במלחמה בשנת 1948.

ארזנו את כל הציוד שלנו, לא הורשינו להביא רהיטים. הורשינו להביא רק מזרנים, שמיכות ובגדים. כך יצאנו לארץ ישראל. בדרך לארץ עברנו טלטלות רבות. עצרנו בדרך בצרפת. האנשים האינטליגנטים", "המשכילים" קיבלו אירוח בבתי מלון. לפני שירדנו מהאנייה עשו סלקציה , למי שהיה צריך ניקיון ("פודרה" בצרפתית) כדי שלא ידביקו אחרים עם לכלוך וכינים. אנחנו כמובן היינו בסדר גמור והיינו נקיים. לאחר מכן שאלו אותנו אם אנחנו דוברי צרפתית וענינו שכן. אז נתנו לנו כסף ושלחו אותנו להישאר בבית מלון.

היו לנו קרובי משפחה בצרפת במרסיי, הבן דוד של אמי שהיה מוכר זהב, ומשפחתו. כשבאנו אליו הוא אמר שיחליף לנו את הכסף המרוקאי בכסף צרפתי, אך אשתו בקשה שרק בתנאי שאמי תכין להם קוסקוס מרוקאי טעים. אימא שלי ענתה שהיא תכין בשמחה, בתנאי שהיא תוכל לקנות כלים חדשים בגלל כשרות. אכן, הם יצאו לקניות וקנו כלים ואוכל: בשר ודגים, והכינה אוכל מרוקאי טעים.

הבן של קרובים אלו היה חייט שהכין חליפות, ואני עזרתי לו בתפירה. אני הייתי טובה בתפירה ולכן רצו שאשאר בצרפת כדי לעזור בתפירה. הם שכנעו אותי להישאר בצרפת משום שקשה בארץ, אך אמרתי שאני רוצה לעלות לארץ בכל מחיר. היינו בצרפת 15 ימים, ולאחר מכן עלינו לארץ. היה קשה באנייה, זה היה בדיוק בזמן של החורף. הנסיעה לארץ ארכה כ-3 חדשים. המסלול היה: ממרוקו- לקזבלנקה-לצרפת- ולישראל. עלינו בראשון לינואר בשנת 1956.

החיים בארץ הקודש

ציפינו מאד לעלות לארץ חשבנו שייתנו לנו לגור בירושלים. כשהגענו לארץ גילינו שלא רק שלא נותנים לנו אלא גם הקשו עלינו. אותנו שמו באופקים ואמרו לנו שזה קרוב מאד לירושלים. לא היה קל בארץ. לא נתנו לנו מקום לגור בקלות. היינו צריכים פרוטקציה בשביל להשיג דברים. לא היה הרבה אוכל. היה לנו רק עגבנייה עם לחם יבש, כולל שבת. היו נותנים אוכל במנות. נתנו לנו קופסאות של 100 גר' בחודש, כמו: אורז, סוכר. כשבאנו לארץ היה ממש רעב והתנאים היו קשים. לא היה חשמל ונפט. סבלנו הרבה. היינו שש נפשות הכל ביחד, נתנו לנו שולחנות וכיסאות קטנים ומזרנים של קש. חיכינו 3 חדשים שיגיעו הדברים שלנו ממרוקו לארץ. ההתחלה הייתה קשה במיוחד. הגענו מארץ מלאה כל טוב.

בתחילה כשעלינו לארץ עבדתי בבוטנים, הייתי מתלבשת יפה עם שמלה ועקבים ותיק על הגב. שאלו אותי אם באתי לאירוע. בכיתי כי זה לא היה בשבילי להתכופף ולשבת על הרצפה, אני לא הייתי רגילה לעבוד בעבודות בזויות. אימי אמרה לאבי: "תראה אותה, איך היא מסכנה, זה לא בשבילה". אך אבי ענה שאין מה לעשות, אנחנו בארץ ישראל וצריך להתמודד. בדיוק באותו הזמן חיפשו מישהי שטובה בתפירה, ואמרתי שאני יודעת לתפור. היה ביקוש לתופרת בקיבוץ נירים, היו משלמים עשר לירות ליום. זה היה נחשב הרבה לימים של אז. הייתי מפרנסת את הורי. היה לנו פנקס דתי כחול ולאנשי הסתדרות היה פנקס אדום. לחילונים היה פרוטקציה והיו עושים אפליות לדתיים. התנאים היו קשים. למשל לא היה גז או פלטה, היה במקום זאת פתיליה. במושבים היו אורות וחשמל אבל לא היה משהו. עד שהתחילו היהודים לזרוע, היה מושב "פדויים" של תימנים שהיה מול אופקים. היו מוכרים  שם חלב וקצת ירקות, וכך לאט לאט השתקמנו.

כשהגיעו יהודי מרוקו הם נתנו להם לעבוד בחקלאות. מתי שהיינו צריכים לחפש עבודה, היה פרוטקציה בין הספרדים לאשכנזים. חוץ מזה, מי שהיה לו פנקס אדום שזה היה של ההסתדרות ושל החילונים, הם זכו בכל. מי שהיה לו פנקס כחול של המזרחיים והדתיים היו עושים אפליות. כשמישהו עם פנקס כחול היה הולך למצוא עבודה, היו אומרים לו: "תלך לחברה שלך והם יטפלו בך". לא היו נותנים להם עבודה, אז הם עבדו בחקלאות. נגיד אם מישהו הולך ללשכת העבודה למצוא עבודה, היו שואלים אותו: "מאיפה אתה?" אם הוא היה עונה שהוא מפולניה, היו מציעים לו עבודה. אם הוא היה אומר שהוא ממרוקו, לא היו מתייחסים אליו. (שיר של גו' עמר) בזמן שעלה מנחם בגין לשלטון התחילו לראות את האור, לקנות ולהרוויח. היה הכול שווה בשווה. הוא עשה שוויון.

המשפחה הפרטית שלי

באותה תקופה של קשיי קליטה בארץ הגיע בעלי גם הוא ממרוקו. נפגשנו כאשר נסעתי לירושלים, בעלי בזמנו היה בצבא, חייל גולני. נישאתי בשטו"מ, במרץ 1957 קצת אחרי פורים. היו לו הורים זקנים, הוא היה בן זקונים. הוא היה מטפל בהורים שלו ועושה כבוד להם וגם לי. עברתי לגור עם בעלי במושב שובל 11. תפרתי את שמלת החתונה שלי בעצמי. היו באזור שלי אנשים לא משכילים, וממנהלת המושב החליטו שאני ידריך את נשות המושב. משכורתי הייתה ארבעים לירות שאז נחשב לסכום גדול. הדרכתי אנשים איך לתפקד נכון, לנהל את המשפחה ולהסתדר במושב. היה לי קשה איפה שגרתי. בפסח התארחתי אצל אמי והיא אמרה לי שהמקום לא מתאים לי וכדאי שאעזוב את המושב ולעבור לעיר. לבסוף הלכנו לסוכנות ובקשנו לעבור. יצאתי מהמושב. בת דודתי הייתה גרה בקריית גת ואמרה לי שכדאי לבוא לגור שם. אכן עברנו לקריית גת.

אמי נתנה לנו חינוך טוב. היא לימדה אותנו להתמודד בחיים. היא אמרה שצריך להסתדר בכל תקופה. "סזו" בצרפתית זו תקופה. יש תקופות שונות: חורף, קיץ, ככה הם החיים. "יום בצל יום דבש" וכל יום צריך להתמודד.

עלינו ממרוקו ששם היה לנו כל טוב, ובארץ היה לנו מעט. במרוקו הייתה אחדות היינו כולם כמו אחים. היה אהבה בין אחד לשני. לא ביקשנו הרבה ולא היינו מקנאים בשני. כל אחד היה שמח בחלקו. היום הכול יש ואין שמחה בלב. היה לנו מעט כשעלינו לארץ אחותי הצעירה שנשואה להונגרי דתי למשפחת גוטמן שעבד במס הכנסה . היו שולחים לה בגדים מאמריקה, ואני הייתי עושה לה את כל התיקונים לבגדים. בתחילה כשהתחתנו, בעלי קנה לי פינת אוכל – שולחן זכוכית ושם הייתי מכניסה תמונות של המשפחה. רקמתי הרבה. הייתי מכינה אוכל פשוט, הבאתי מורה שילמד את הילדים ואותנו עברית, הייתה לי תפיסה מהירה. השכנים גם כן הצטרפו ללמוד עברית והמורה אמר שהוא נהנה ללמד אותנו לעבוד.

עבדתי בתפירה היו לי ילדים קטנים, היו לנו קשרים טובים עם השכנים, הייתי משאירה את הילדים אחר הצהריים. עבדתי קשה וטיפלתי בהם. עד היום אני בקשר איתם. הם באו לנחם אותי כשבעלי ז"ל נפטר ובתי ע"ה. הייתי עובדת בתפירה בשעות אחר הצהריים, עד שבתי עופרה הייתה בת שנתיים עברתי לעבוד בעזרה לחלשים במט"ב. בבוקר הייתי מכניסה את עופרה לפעוטון, והייתי חוזרת בצהריים לילדים. הצטיינתי מאוד במט"ב ואהבו אותי. עשיתי הרבה חסד. כשילדיי היו קטנים היו עולים חדשים בבניין. היה לנו שולחן קטן במטבח, הכנסתי אותם ועזרתי להם. היה לי בית מסודר ולכל שאר העולים לא היה כלום כמעט, חוץ ממה שקיבלו מהסוכנות עד שהתחילו לעבוד ולהתפרנס. אחי הגדול היה נגר והכין לול לבני הקטן ושמתי שמיכה מתחת. גידלתי את ילדי בפשטות וזה לא הפריע לי.

תודה לא-ל!

העבודה במט"ב

עבדתי במט"ב במשך שנים רבות ועשיתי הרבה חסד. היו שולחים אותי לבתים של אנשים והייתי מדריכה אותם איך לתפקד. הכשירו אותנו טוב לעבודה ועברתי הרבה קורסים. למדנו עזרה ראשונה, פסיכולוגיה, רפואה בסיסית- שמות של מחלות ותרופות ועוד הרבה קורסים. יצאנו ממש מדריכים מקצועיים. הייתי עובדת קשה במט"ב, אנשים התפלאו איך גידלתי ילדים. עשיתי רושם טוב במט"ב. אנשים אהבו את העבודה שלי ורצו ש"רק אליס קדוש תעבוד איתם".

הייתי מלמדת את האנשים איך לסדר את הבית ועושה להם תיקוני תפירה. הייתי סוחבת אנשים זקנים שלא יכלו ללכת ועוזרת להם להתקלח. הייתי עוזרת לאנשים לטפל בילדים שלהם. כל פעם שלחו אותי למקום אחר.

פעם נשלחתי בערב פסח למושב להדריך משפחה. המרכזת שלי אמרה לי להגיד שאני באתי לעזור להתכונן לחג ולא כדי לטפל. כשהגעתי לביתה מצאתי אותה בחצר עם שכנה יושבת וצוחקת, שותות תה ועוגה. היא עזבה את ילדיה ולא הוציאה אותם לבית הספר ולא הכינה להם ארוחת בוקר. נגשתי אליה ואמרתי לה בוקר טוב בצורה מכובדת. נכנסתי לביתה, מצאתי שתי בנות, הכל היה מוזנח ועלו ריחות לא נעימים. המרכזת אמרה לי להסתכל בתמונות למעלה וכשהסתכלתי ראיתי מעופפים קטנים מסביבם.

הראיתי לאישה איך לשמור על הניקיון, עזרתי לבנות שלה להתקלח ולהתלבש ולצאת לבית הספר. דאגתי שהיא תשים סדין גומי על המיטה כדי שלא יתרטב. אמרתי לה לבוא איתי לקניות ולמדתי אותה מה צריך לקנות.

היא רצתה לנקות את ארון הבגדים עם מים. אמרתי לה שלא כך מנקים ארון, ולא טוב להרטיב אותו. דאגתי לריסוס הבית. היא עבדה ורק אני הדרכתי אותה. בתחילה היא התביישה אך לאט לאט היא  נראתה טוב יותר והבית נהיה מסודר, עם הזמן המצב השתפר. היא נישקה אותי והודתה לי מאוד. דאגתי שאת התינוקת יכניסו למעון והיא אמרה לי הנה הילדה שלך!! היא אמרה שבזכותי הילדה שלה במצב טוב. היא גדלה ועשתה צבא והצליחה מאד. זאת "עבודת קודש" היא קשה מאוד, אך בסוף יש הרבה סיפוק. כשיצאתי לפנסיה ועזבתי את מט"ב הם עשו לי מסיבה גדולה. המנהלת והמנהל של מט"ב הגיעו ושיבחו אותי על העבודה שלי, על עשרים שנים של חסד. הם נתנו לי מתנות ומדליה מיוחדת עליה רשמו לי הקדשה. עד היום אנשים מתקשרים אלי להודות לי ואומרים: "אם לא היית מדריכה אותי ועוזרת לי אני לא יודעת איפה הייתי היום".

סיום

אמי תמיד לימדה אותי להתמודד. אני תמיד הייתי חזקה כמו שור. הייתי מחייכת ושמחה ומכניסה אורחים. הייתי עוזרת לכל אחד, אפילו אחרי העבודה ואחרי הפנסיה. זכינו והצלחנו לקנות דירה ולעלות לירושלים. מה ששבר אותי ואת בעלי זה הפטירה של בתי שרה ע"ה. היא הייתה מיוחדת מאוד היה לה לב טוב, היא הייתה אוהבת אותי ואת בעלי, ותמיד אהבה לעזור לנו. היא הייתה בדרנית ומצחיקה אותנו. מאז שזה קרה אני ובעלי לא היינו אותו דבר. משך שנתיים ביתי שרה הייתה חולה. אני ובעלי נסענו כל שבוע לקרית גת ורצנו לכל מקום איפה שקיבלה טיפול כדי לבקר אותה, לשמח אותה ואת בנותיה, לעזור בהכנות ולארח לה חברה בשבתות. אני חליתי מאז. קבלתי קוצר נשימה מרוב שבכיתי. אני מחוברת לחמצן עד היום בגלל זה ואני סובלת. קשה…..

במסיבת יום הולדת 80 שנה

מצגת הסיפור שלנו

הזוית האישית

גבאי מרים: אני מדריכה בתכנית הקשר הרב דורי במחוז מנח"י ושמחתי על ההזדמנות להעלות ולתעד את סיפורה של אמי אליס קדוש.