מאגר סיפורי מורשת

סבתא ניצה מספרת לנכדתה שיר,

שמי ניצה מכלוף בת כריה ואברהם ג'עאן. הוריי בחרו בשם זה, על שם סבתי מצד אימא (אימא של אימא). נולדתי בשנת 1949 בעיר טריפולי עיר הבירה של לוב, הממוקמת בצפונה של המדינה, בקצה המדבר, לחוף הים התיכון.

גדלתי במשפחה ברוכת ילדים, היו לי 6 אחים, ואלו שמותיהם: אסתר, זקיה, חיים, בנימין, עצמאות, גילה ואני.

אבי ואמי היו לבושים הלבוש המסורתי של יהודי לוב. אבי היה סוחר בלוב והמשיך בעיסוק זה גם בארץ, אמי הייתה תופרת ועקרת בית.

היינו משפחה מאושרת מאוד. עד שיום אחד, כשהייתי עדיין ממש תינוקת, הוריי שמו לב שהשעה מאוחרת, ואחי עדיין לא חזר הביתה. אמי נלחצה ודאגה מאוד. הוריי יצאו מיד לחפש אותו, ואז בישרו להם את הבשורה המרה, שאחי הורעל על ידי ערבים. אבי ואמי בצער רב קברו את אחי בבית הקברות אשר בלוב.

העלייה לארץ

בעקבות האירוע המצער החליטו הוריי לעלות לישראל. כאשר מלאו לי שנה, הוריי, אני ואחיי עשינו עליה לארץ ישראל.

מלוב הפלגנו באנייה, והגענו למעברה ג' באשקלון. פקידי הסוכנות הובילו אותנו לצריף פשוט וקטן, שהכיל חדר אחד גדול ומטבח. בצריף לא היה חשמל, ולאימא שלי היה קשה מאוד להכין את המאכלים הטעימים והמיוחדים של העדה שלנו. בימות החורף הגשומים היה קשה מאוד, כול הצריף  היה מוצף במים מימי הגשמים שחדרו מבחוץ ומהתקרה הדולפת.

המצב הכלכלי בבית היה קשה מאוד, לא היו לנו בגדים, את הגרביים היינו תופרים. ולכן נאלצתי כבר בגיל 14 לצאת לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. גם אחותי הגדולה עבדה בתור טבחית. אני עבדתי בחקלאות, בקטיף ובאריזה. עקב המצב הכלכלי הקשה בבית הפסקתי את לימודיי בבית ספר. הייתה לי חברה מאוד טובה שקראו לה גם כן ניצה וגם אצלם המצב הכלכלי לא היה משגשג.

באחד השנים, כשגרנו במעברה אימא שלי ילדה בן ביום העצמאות, והוריי נתנו לו את השם "עצמאות". לאחר מספר שנים במעברה עברנו לבית קבע באשקלון. בבית היו 2 חדרים, סלון ומטבח. במשך הזמן הצליחו הוריי לשלוח את ארבעת אחיי לבית הספר.

כשפרצה מלחמת ששת הימים הייתי בת 18, אני זוכרת, את האזעקות והצופרים ואת הפחד, לא היה לנו מקלט בבית. ולכן לקחתי את אבא שלי שהיה אז נכה, ורצתי אתו לאחותי הגדולה. כשהגעתי לאחותי, נכנסנו במהירות למקלט.

בגיל 20 התחתנתי וילדתי בן. התגרשתי אחרי שבע  שנים. ושלושה חודשים לאחר הגירושים התחתנתי שוב וילדתי שני ילדים בן ובת. היום יש לי, ב"ה, נכדים מקסימים ונינה, ואני רווה מהם הרבה נחת.

הזוית האישית

סבתא יקרה אני מודה לך על השתתפותך בתכנית. הסיפור שלך תרם לי הרבה.