מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בפרס בעיר הבירה טהרן בשנת 1942.

אני זוכרת שהייתה אז אנטישמיות גואה והגויים התנכלו לנו על כל צעד ושעל. הייתי ילדה נאה עם שיער בלונדיני ארוך שאימי נהגה לקלוע לי אותו לצמות, ולקשור לי את קצותיהן בחרוזים. הופתעתי כשיצאתי לרחוב, בחורים גויים הציקו לי ומשכו לי בצמות כדי להוריד את החרוזים .

עוד אני זוכרת שקבוצה של אנשים מהכת השיעית, עירומים בפלג גופם העליון, מחזיקים בידם שרשרת ומכים בה על גבם עוד זוב דם. הם נהגו ללכת בתהלוכה ובראשם ארבעה אנשים מובילים, וביניהם ילד קטן ישוב על דרגש מעץ ועל ראשו מגבעת שדימתה אותו לווזיר (שר) גדול. בנוסף היו גם אירועים קשים של חטיפות ילדים יהודים במטרה לבקש כופר נפש מההורים. אני הייתי בין הבנות שנחטפו.

כשהמצב נעשה בלתי נסבל החלטנו שנעלה כולנו ארצה. העלייה לארץ לא הייתה קלה, צרפו אותנו למשפחה כורדית שלא הכרנו ויחד איתם עלינו ארצה ונלקחנו לשער העלייה, שם נשארנו במשך תשעה חודשים. מים זורמים לא היו ואבי נהג ללכת למעין מרוחק מהאוהלים בהם שכנו ובחזרו היה עקוץ כולו.

ההתנהלות במחנה הייתה דו סיטרית: מצד אחד הובילה קבוצה הלוויה של נפטר ומצד שני קבוצה הובילה חתן וכלה לנישואיהם. יום אחד הגיעו משאיות שהובילו אותנו למחנה בפרדס-חנה. חילקו לנו תלושי מזון וכן גם בגדים משומשים שהגיעו ארצה מתרומות של יהודים אמריקאים.

ברבות השנים בנו לנו מבני קבע. כאן למדתי עד כיתה ח  ולאחר מכן עברתי קורס לאחיות והשתלבתי כסייעת בבית מרקחת למשך שלוש שנים.

באותה תקופה הכירו לי את הגבר שברבות הימים הפך לבעלי.

הזוית האישית

מיראל: תכנית הקשר הרב דורי לימדה אותי שיש ערך חשוב לשורשים. במהלך המפגשים המשותפים הוותיקים לימדו אותי הרבה על השורשים ועל הקשיים שעברו בדרך לארץ. נהנתי מאוד לראיין את בתיה וללמוד על חייה. דרך הקשיים שהיא תיארה למדתי בתור מתבגרת כי אפשר להתמודד ולהצליח במקום שונה.