מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן, לפני סוף מלחמת העולם השנייה, ברביעי למרץ 1945, י"ט באדר תש"ה. הורי סיפרו שנולדתי ביום ראשון בבוקר. הלידה הייתה בבית על שולחן המטבח. פרופסור יילד אותי וגם אבי (סבא נח) עזר בלידה.

אני גדלתי בכמה בתים. אני זוכרת את הבתים בפולין, בבני ברק ובבת ים- באוזבקיסטן אני לא זוכרת.  שפת אמי הייתה פולנית, אך ברגע שעלינו לארץ, התחילו לדבר איתי בעברית. הורי ידעו עברית עוד מפולין, אך כיון שהוריי דיברו ביניהם יידיש, ידעתי גם את השפה הזאת.

 

הוריי נולדו בפולין שניהם, אבא בלודג' ואמא בצאנז. בזמן המלחמה כל אחד מהם ברח בנפרד לרוסיה, אבי, ואחיו הנשוי עם אשתו ושתי בנותיו, ואמי עם אמא שלה (סבתא שרה), כמה אחים ואחיות וגיס אחד. ואז כל אחד מהם  הוגלה לסיביר וכעבור שנתיים שוחררו היהודים מסיביר והתגלגלו דרומה לארצות המוסלמיות של ברית המועצות והגיעו לעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן.

 

הוריי (סבא נח וסבתא צילה) הכירו שם כעבור שנתיים (בשנת 1943), אחרי ששלושה אחים צעירים של אמא , עלו לארץ עם ילדי טהרן.  לאחר שנתיים אני נולדתי. חודשיים לאחר לידתי הסתיימה מלחמת העולם השנייה, ושנה אחר כך, סטאלין, השליט הקומוניסטי של ברית המועצות, הסכים שהאזרחים הפולנים יחזרו לארץ שלהם (מה שנקרא: רפאטריאציה- רה- חזרה, פאטריה -מולדת) כלומר, שיחזרו לפולין.

אז אנחנו נסענו מרחקים גדולים ברכבות עד שהגענו לפולין. אבא, שגם ייסד מפעל אריגה בברית המועצות, ייסד גם מפעל בפולין, אבל הם רצו ישר לעלות לארץ. הם קיבלו וויזות לנסוע לאמריקה (יש לי אותן עדיין) כי חברה אחת של אמא, שברחה דרך סין לארצות הברית חיפשה ומצאה בחורות מבית יעקב בקרקוב, שלמדו איתה (אמא שלי למדה איתה שם) ושלחה להן ניירות כדי שיסעו לאמריקה, אבל ההורים שלי אמרו שאינם רוצים כבר לחיות עם הגויים והם רוצים לגור בארץ ישראל.  

אז מפולין עלינו לארץ (בשנת 1950). בני משפחה יצאו מפולין קודם אבל לסבא לא נתנו לצאת כי הוא בנה שם בית חרושת, אז רק בשנת 1950 יכולנו לצאת מפולין. נסענו ברכבות עד איטליה, באיטליה עלינו על האנייה "גלילה" והגענו לארץ במאי 1950. ארבעה ימים שטנו בים מאיטליה עד לחיפה. באותו זמן כבר היו לי כאן דודים שעלו לארץ עם ילדי טהרן, דודים נוספים,וגם סבתי, ואני זוכרת שדודה לאה (האחות הצעירה של אמא שהייתה אז חיילת) חיכתה לנו בחיפה ונתנה לנו סוכריות חמוצות בצורת פלח לימון. אני הייתי ילדה בת חמש, ואני זוכרת שאמא העירה אותי באנייה,  הראתה לי הרים ואמרה לי "זאת ארץ ישראל".

 

אבא ברח לבד, רוב אחיו לא ברחו. הם היו משפחה של שמונה ילדים (שישה בעלי משפחות). אמא שלהם נפטרה שנים לפני כן בעקבות ניתוח המעי העיוור. אבא שלי היה בן עשר כשנפטרה ואני קרויה על שמה: "גולדה" שזה "זהבה" וגם אני קרויה "לצה" (בפולנית ללה) על שמה של אם סבתי.

 

אבי ברח ממש עם פרוץ המלחמה ויש לנו הקלטה של שלוש שעות, שמספרת את סיפור הבריחה שלו. לפני המלחמה הוא התנגד לאנשים ממוצא גרמני שגרו בעיירה שלו והוא היה תקיף מאוד נגדם ולכן הוא ידע שעם פרוץ המלחמה  הם יתפסו אותו וברח. אין לי שום תמונה של האחים שלו (חוץ מארנק ובתוכו 2 תמונות של אחיו ישראל דוד ובתו  גולדלה, שאני לא יודעת איך הגיעו לידי אבי)  ואין לי גם שום מסמך אחר על המשפחה שלו כי הוא פחד שיתפסו אותו עם המסמכים ויגידו שהוא מרגל. 

אבל מהמשפחה של אמא שלי יש לי הרבה תמונות- הם חיו חיים מאוד פעילים. הם למדו בבתי ספר יסודיים של גויים. אחר כך כשאמא שלי (סבתא צילה), הייתה בגיל העשרה, ההורים שלה כבר לא רצו שהיא תלך לבית ספר של גויים בתיכון, כיוון ששם היה צריך ללמוד גם בשבת, ושלחו אותה לסמינר בית יעקב בקרקוב, כי פעם סבתא שרה באה לקרקוב לבקר את משפחתה וראתה אותו. הסמינר הזה היה מוסד מאוד מהפכני, הוא נתן לימודי תיכון ולימודים גבוהים יותר לבנות ממשפחות חרדיות. ולימדו אותם שם לימודי קודש וכל הנחוץ כדי להיות מורה. זאת פעם ראשונה שהבנות מהמשפחות החרדיות יכלו ללמוד חינוך דתי גבוה.

בשנת 1937 אמא שלי נהייתה מורה ושלחו אותה ללמד בעיר אחרת. בכלל אמא שלה לא רצתה שתיסע ללמד, היא רצתה שתישאר בבית, אבל בסמינר אמרו שהעבודה הזאת היא שליחות גדולה- להביא חינוך דתי לבנות דתיות. לאחר זמן כשהמלחמה עמדה בפתח, סבתא שרה והילדים (חוץ מהאב שנשאר לשמור על הנכסים והבת אסתר שבישלה לו) ברחו אליה לקאלוש. אחר כך, הם עברו לרוסיה ונשלחו לסיביר. הילדים של המשפחה היו מפוזרים: בת אחת נשארה לבשל לסבא שלי, שלא רצה לעזוב את הנכסים, היו עוד 2 בנים, גם כן גדולים- מנחם, שהיה חסיד, ווולף שהיה בתנועת גורדוניה. כשסבתא ראתה שעומדים לקחת אותם למחנות בסיביר, היא אמרה להם: לי אין ברירה- אני עם ילדים אבל אתם יכולים, תברחו, ומי שהיה  גם עם סבתא ואמא שלי אלה האח יעקב, עוד אחות בכורה ו- 3 אחים צעירים יותר.

 

בשנת 1939 פלשו לפולין שני צבאות, הגרמנים והרוסים. סטאלין והיטלר כרתו ברית, (ולמרות זאת סטאלין היה היחיד שקיבל יהודים) , ולכן פולין הייתה האויבת שלהם, וכל האזרחים הפולנים שברחו לרוסיה, היו אזרחי אויב, אז הגלו אותם לסיביר (שבאסיה). אחרי שנתיים, היטלר תקע לסטאלין סכין בגב, ותקף את רוסיה. ואם כבר הגרמנים תוקפים את רוסיה זה אומר שהפולנים הם כבר לא אזרחי אויב,ולכן אפשר לשחרר אותם מהמחנות, הם שוחררו והחלו לרדת יותר דרומה, לארצות חמות יותר. כך הגיעו לסמרקנד.

 

כעבור שנתיים בסמרקנד, אמא עבדה אז בקונסוליה הפולנית, בשל הפולנית הצחה והמעולה שלה  ובשל העבודה שלה, חשבו שהיא  גויה. ואז, הדוד נפתלי, שברח עם אשתו ובנותיו (אח של אבי) והיה גם הוא בסמרקנד, ראה אותה בבית כנסת מתפללת ביום כיפור כמעט בעל פה, וכך גילה שהיא יהודייה ואח שלו (נח) היה רווק והוא חשב שזה רעיון טוב להכיר ביניהם. והם אמנם התחתנו, זה היה בשנת 1943. קצת לפני כן, הגיעו אנשים מהסוכנות לסמרקנד, לחפש ילדים פליטים באזור ההוא וסבתא החליטה לשלוח את שלושת הילדים הצעירים לישראל, כי בסמרקנד היה רעב גדול ובארץ כבר היו לה קרובים. הם נשלחו עם "ילדי טהרן".

 

אחרי שנתיים אני נולדתי. אבי הקים מפעל לאריגה- אבא שלי היה במקור מאזור לודג' ושם יהודים עסקו הרבה באריגה. אז הייתה לו הבנה בתחום. אני נולדתי בחודש מרץ וחודשיים אחר כך, בחודש מאי, המלחמה הסתיימה, ואז היהודים רצו לחזור לבית שלהם, בפולין. אך פולין ורוסיה היו מדינות קומוניסטיות, ולא כל אחד יכול לנסוע לאן שהוא רוצה כי השלטונות מאוד מקפידים, וגם אמרו להם, אין לכם למה לחזור, אין כבר יהודים בפולין, אבל הוריי חשבו שזו רק תעמולה קומוניסטית, (למרות שזה היה אמיתי). 

 

בשנת 1946 (אני הייתי אז בת שנה ורבע), היה הסכם בין ממשלות רוסיה ופולין, שקוראים לו "רה- פטריאציה", והפליטים יכלו לחזור למולדתם. וכך היה- הורי חזרו לפולין. נסענו ברכבות לפולין אני הגעתי לשם בגיל שנה ורבע ושם התברר להם שאמנם כל קרוביהם שלא ברחו נספו בשואה ורק בודדים ניצלו. למרות זאת המשכנו לגור שם עד שהייתי בת 5.

 

במשך הזמן הזה סבתא שלי עלתה לארץ ודוד נפתלי ומשפחתו נסעו לפריז לשנתיים, ודוד יעקב גם נסע לפריז ולאחר מכן לברזיל, אך לאבי לא נתנו לצאת, וזה בגלל שהוא בנה שם שוב בית חרושת. עד שבשנת 1950 נתנו לו. בפולין הייתה לי ילדות מאוד יפה. היינו משפחה אמידה, בבית הייתה גרה אישה שכל הזמן טיפלה בבית ובי, וגם באחותי דבורה, שנולדה שם.

 

כאמור, בשנת 1950 סוף סוף עלינו לארץ. בהתחלה גרנו שנתיים בבני ברק. באנו לארץ, וכל הקרובים שנותרו, כבר היו כאן, סבתא שרה עזבה בשבילנו את דירתה בשיכון ג', בני ברק ונתנה לנו אותה. היא הלכה לגור אצל הבת שלה בתל אביב. זו הייתה דירת חדר עם מטבח ושירותים ושמנו באמצע החדר ארגז מקש (שהיה ענק- בגובה ובגודל של שולחן), כיסינו אותו בלוח וזה היה השולחן. שם גרנו ושם נולד אחי חיים זאב.

 

חיים זאב, אחי, הוא נפל בגיל 18 במלחמת ההתשה. הוא היה חבר בגרעין נח"ל מוצנח שהקים את משואה ונפל בגזרת תעלת סואץ בשנת 1970. כעבור שנתיים, (כמו שהזכרנו מוקדם יותר), אבא שמע שבונים שכונה בבת ים עם גינות. באותה עת היה לו בית מלאכה לאריגה ביפו וזה היה קרוב, אז הוא קנה שם דירה ועברנו לבת ים.    

 

הייתי תלמידה מצוינת, גם למדתי נגינה בכינור,ציירתי, ושרתי במקהלה. הדרכתי בבני עקיבא.  למדתי באוניברסיטה מתמטיקה ופיזיקה ובהמשך פילוסופיה. החלטתי לעסוק בהוראה בגלל הקשר עם בני אדם ולא עם מעבדות. לימדתי וחינכתי עשרות שנים וניהלתי את בית הספר התיכון "מעלה ע"ש יהונתן ג'ינוגלי"  בירושלים במשך 14 שנים. עבודה משמעותית מאוד שעסקה בחייהם של מאות אנשים.

 

אני נשואה באושר לשמואל אליצור משנת 1969, יש לנו חמישה ילדים וברוך ה' גם נכדים. שמואל ממשיך בגמלאות להורות באוניברסיטה העברית בהתנדבות ובמחקר, ובלימוד בחברותא. אני בגמלאות, עוזרת לבני המשפחה, תומכת בגיור, לומדת גמרא, מלמדת מדרש ומציירת ומפסלת. תערוכת ציור שלי תיפתח בשבוע הבא. ובעיקר, אוהבת מאוד את ילדיי ונכדיי. 

 

 

תשע"ו