מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים

המוצא של ההורים שלי מרומניה. הגענו בטיסה לישראל מרומניה בשנת 1961, הייתה עלייה מאוד גדולה ואיתה הגענו. היינו בית מסורתי, אבא שלי היה הולך לבית כנסת כל יום להתפלל. שמרנו על המנהגים בזמן העלייה ככל האפשר. היינו בית ציוני והחלום של ההורים שלי היה להגיע לירושלים. הגעתי לישראל נשואה, יחד עם ההורים שלי שהיו מבוגרים. ההורים קיבלו דירה בעתלית, ואנחנו הזוג הצעיר קיבלנו צריף בעתלית וזה היה הבית הראשון שלנו. בעלייה לארץ הרגשתי התלהבות והגשמת חלום. אני ממש לא מתחרטת שעליתי לארץ כי החלום שלי היה להיות חיילת בצה"ל אבל מכיוון  שהתחתנתי, עד שקיבלנו אישור יציאה מרומניה, אז כבר לא גויסתי. כשהגעתי לארץ ילדתי שתי בנות ועברנו לגור בחיפה ולא הספקתי להיות חיילת, אבל אני לא מתחרטת על זה. העלייה שבאתי איתה לא קשורה לעלייה ראשונה, שנייה, או שלישית. עלינו אחרי הקמת המדינה. אני יכולה להגיד שאני זוכרת שכל חג, שם, ברומניה. היה יותר חשוב לי מכיוון שהיינו בארץ זרה. הקשר היחיד שלנו ליהדות היה לחגוג את החגים. חגגנו בכך שהלכנו לבית כנסת ואכלנו ארוחות חגיגיות ומסורתיות. היה אוכל טעים מאוד, אמא שלי הייתה בשלנית מעולה. כשעלינו לארץ החוויה המרגשת ביותר או החשובה בעיני היה שהשתתפתי במצעד יום העצמאות בחיפה  בשנת 1966. זה היה מאוד מרגש. אני בארץ כבר 57 שנים.

החוויה שהכי זכורה לי מרומניה הן הארוחות בחגים ושמחת תורה, שכל היהודים היו נפגשים בבית הכנסת. היה לנו בית קרקע עם גינה. אבא שלי היה חייט אבל בזמנו הפנוי הוא אהב לטפל בגינת הירק שלנו ואני אהבתי לטפל בפרחים שלי. הקשיים בעליה היו בעיקר בתחום המגורים: גרנו בצריף. בחורף היה קר ובקיץ חם מאוד. מתחת לשטיח צמח דשא. גם השפה היוותה קושי, הלכנו ללמוד עברית באולפן. שמרנו על קשר עם המשפחה המורחבת וחלק מהם גם הגיעו לישראל עם המשפחה שלהם וגרו במקומות שונים בארץ. כשעלינו לארץ ויתרנו על הרכוש שלנו, על הבית שלנו. היה מותר לבוא רק עם ארגז של 70 קילו. אסור  היה להביא זהב אז ויתרתי על כל התכשיטים שלי ודברי ערך. למשל גם אלבומי משפחה לא הבאנו ועוד חפצים נותרו מאחור. היה לנו סוג של בית מעבר, קיבלנו צריף בעתלית וההורים שלי קיבלו דירה בגלל שהיו מבוגרים. יש חפץ ששימרתי מבית ההורים והוא ספר תפילות של אבא שלי. להורים שלי יש סיפור עלייה מאוד ארוך כי מרגע שנרשמנו ועד שקיבלנו אישור לצאת מרומניה בגלל שינוי השלטון, הפסיקו את העלייה לישראל. זה לקח הרבה זמן ובגלל זה יש להורים שלי סיפור עלייה מאוד ארוך. לא הייתי רוצה להחזיר את הזמן לאחור כי אני אוהבת להיות בישראל וזה היה החלום שלי ושל ההורים שלי, וכל שנה התפללנו שנגיע לישראל.

החוויה שהכי זכורה לי בחברה בארץ היא הילדות, הנעורים, החורף, השלג. לעלות לארץ זה היה החלום של כל היהודים שניצלו ממלחמת העולם השנייה, אחרי השואה. לעלות ולגור במדינה משלהם. המאכלים שנהגנו לאכול בבית זה היו: מרק, בשר (אמא שלי הייתה מכניסה הודו שלם לתנור כמו טאבון. זה היה מתבשל שעות ואחר כך ופורסת אותו לפרוסות). היה לנו יין במרתף, אגוזים. אמא שלי אפתה לחם, הכינה את השימורים, ריבות, לא קנינו אותם היינו מכינים אותם בעצמנו.

בשעות הפנאי שלי אהבתי לקרוא, הייתי משחקת עם חברים ונפגשת עם המשפחה ואהבתי ללכת מידי פעם לאופרה, לקולנוע או לתאטרון. שפת הדיבור בבית שלנו הייתה יידיש כי ההורים שלי דיברו יידיש, אבל עם החברות דיברתי רומנית. בסביבה בה גרתי היו ספריה, בית כנסת, בית ספר וגני ילדים. בעיר שלנו לא היו שכונות רק ליהודים, היינו מעורבים ביחד.

זכרונות ילדות

היו לי 2 חברות הכי טובות שביליתי אתן את כל הילדות והנעורים, ודרכינו נפרדו שהתחתנתי ועליתי לישראל והן נשארו ברומניה. אחרי כמה שנים הן גם באו לישראל ואז חידשנו את הקשר לתקופה קצרה. כשהן עלו לארץ אחת גרה בירושלים והשנייה בתל אביב. משחקי הילדות שהיו לנו בדרך כלל הם: שחמט, קלאס, קפיצה בחבל אבל לרוב קראנו ספרים. בשעות הפנאי שלי אהבתי לקרוא: גאוגרפיה, טיולים, הרפתקאות ספרי מתח ועוד. בבית הספר למדנו ביולוגיה, פיזיקה, שפות, מתמטיקה, ספרות, היסטוריה, גאוגרפיה, ואת רוב המקצועות שלומדים כיום. היחסים עם המורים היו יחסים מאוד טובים. אני גם זוכרת שמאוד אהבו אותי כי הייתי ילדה שקטה ולומדת, אני גם זוכרת שקיבלתי מלגה על הצטיינות בלימודים. הייתה משמעת יחסית חזקה ומי שהיה מפריע בדרך כלל היה יוצא מהכיתה. התלבושת האחידה הייתה חצאית כחולה לבנות וחולצה לבנה. לבנים מכנס כחול וחולצה לבנה. בבית הספר היו הרבה טיולים. בית הספר היה באיזור של טבע אז היינו יוצאים המון לקטוף פרחים וללמוד על הטבע. בקרב התלמידים היה פחות מסיבות. היו יותר מסיבות לילדים הגדולים. מבית הספר היה מורה שזכרתי במיוחד וזה המורה לכימיה. אהבתי מאוד כימיה והוא היה מורה טוב. אהבתי מאוד ללמוד גם ספרות, מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, גאוגרפיה. אהבתי היסטוריה אבל פחות משאר המקצועות, אבל עדיין למדתי והשקעתי. בבית הספר לא היה חדר אוכל תלמידים היו מביאים אוכל מהבית. בילדות אהבתי מאוד לאכול פירות וכשהיינו יוצאים לטיולים היינו קוטפים לפעמים פירות יער. בילדות גם היו ממתקים והכי אהבתי שוקולד וגלידה. הייתי בתנועת נוער והיה לי עניבה אדומה זה היה בגיל 13 בערך. היו פעולות, טיולים, ריקודים, חגיגת חגים, הופעות ועוד. אהבתי מאוד ללכת ולהיות פעילה. אני זוכרת כשהתבגרתי, כבר פחות הייתי פעילה כי כבר היה לי פחות זמן.

סיפור טו בשבט של סבתא פנינה

בילדותי היה חג ט"ו בשבט חג שמח. בחג האביב הכול פורח ומתחדש. וזוהי שנה חדשה לאילנות, ביידיש לחג קוראים חמש עשרה. היינו עורכים סדר ט"ו בשבט בחג ומברכים על כל הפירות היבשים שהיו מגיעים מחו"ל. אהבתי מאוד את החג הזה, הייתה תחושה של שמחה ופריחת ותחילת האביב.

אהבה לים בארץ ישראל

הגעתי לארץ בחורף למעברה בעתלית עם בן זוגי חיים. המקום הראשון שרציתי לראות זה היה הים. הסבירו לנו שהים קרוב למעברה שלנו בעתלית, והחוף נווה ים הוא הכי קרוב. הלכנו ברגל עד שהגענו וראינו שזה מקום מדהים. התרשמתי מאוד מהצבע המדהים של הים כי ברומניה הייתי בים השחור, ובגלל שהוא מאוד סוער הוא היה נראה באמת שחור. היינו מבלים כמעט כל שבוע וכשהיו לי בנות קטנות היינו לוקחים גם אותן לים. כיום אני ממשיכה ללכת לים, לצייר את הים, לאכול, לטייל, לצלם שקיעות וזריחות בים. הים הוא המקום האהוב עלי שכיף לעשות בו המון דברים. אני אוהבת ללכת לים כי זה מרגיע אותי ופשוט כיף לי להיות בים.

הזוית האישית

עדי הנכדה ורוני התלמידה השותפה: נהנינו מאוד לשמוע את הסיפור של פנינה ולהבין שצריך להעריך את המדינה שלנו. היה מאוד מעניין ומרגש לשמוע על הילדות של פנינה והסיפורים מבית ספר, חגים, תנועות הנוער ועוד.

עדי הנכדה: התרגשנו מאוד לשמוע על החלום של סבתא שלי לחיות בארץ ישראל.