מאגר סיפורי מורשת

הצבא כמקום מפגש בין בת-קיבוץ ובן-עיר

שמי שרהלה אידלמן-קליימן, נולדתי בבית החולים הסקוטי בטבריה בינואר 1953. גדלתי בקבוצת כינרת שבעמק הירדן. הוריי עלו לארץ בתחילת שנות השלושים של המאה ה20 ולאחר מספר תחנות הקימו את ביתם בכנרת.

אני הבת השלישית במשפחה, אחותי הגדולה, יעל, נולדה בקיבוץ שפיים ואחי עמירם נולד כבר בכנרת, בעיצומה של מלחמת השחרור.

ילדותי עברה עליי כמו על רוב הילדים בקיבוץ, בחינוך המשותף. עם אותה קבוצת ילדים חייתי בבית הילדים, שהיה ביתנו לכל דבר. אני, בשונה מהרבה ילדים, ישנתי בבית ההורים, במשך תקופות ארוכות ואינני יודעת את הסיבה האמיתית, אולי פחדתי, אולי אמא שלי העדיפה שאשן על-ידה ואולי מסיבה אחרת. יחד עם זאת זכורות לי גם תקופות שבהן ישנתי בבית הילדים וזה זכור לי כחוויה משמחת – ההורים היו מספרים לנו סיפור לפני השינה ונפרדים מאיתנו ואז אנחנו היינו קצת משתוללים, וקצת מדברים עד ששומרת הלילה הייתה באה לכעוס עלינו ולהגיד לנו להסתובב לקיר וללכת לישון .

בקיץ החם של עמק הירדן היו מוציאים את המיטות שלנו החוצה, לכל ילד הייתה קילה ובתוכה ישנו. מי שהיה עובר באזור בתי הילדים היה יכול לראות שורות, שורות של מיטות מחופות בקילות. אני מוכרחה להודות שדי פחדתי, בעיקר מהילדים הגדולים שהיו באים בלילה לצבוע אותנו וקצת גם מהחושך ומצלליות העצים שבלילה נראו כמו מפלצות ענקיות…

החינוך המשותף לא היה רק לינה משותפת, אלא חיים שלמים בשיתוף. יחד למדנו, יחד יצאנו לטיולים, יחד למדנו לעבוד בפינת החי, בגינת הבית וגם בשטיפת הכיתה וניקוי בית הילדים. הילדות שלנו הייתה עשירה בהרבה יציאה לטבע, הרבה שירים, ועוד הרבה פעילויות משותפות. שם התחנכנו לאחריות ולהיות "ראש גדול".

בפעם הראשונה שנפרדתי באמת מקבוצת בני גילי הייתה כשהתגייסתי לצבא. נשלחתי ליחידה שלא שמעתי עליה לפני כן – יחידה של הנדסה ימית שישבה על שפת הקישון והתאמנה ביצירת גשרים שהיו מיועדים לצלוח את תעלת סואץ אם תתרחש מלחמה עם מצרים. לצערי הרב אכן התרחשה מלחמה – מלחמת יום כיפור. כבר ביום הראשון למלחמה ירדו כל הגברים מהיחידה למדבר סיני והחלו במסע הקשה אל תעלת סואץ. כמה מחברי הטובים ביותר לא חזרו מהמלחמה, ואחד שכן חזר הפך להיות בעלי.

דורון, בעלי, נולד וגדל בחיפה. הוריו ברחו מגרמניה עם עליית הנאצים והגיעו לארץ. הם הקימו את ביתם על הר הכרמל.

כיום, שרהלה גרה בקריית טבעון. היא עוסקת בהכשרת מורים ומורה בעצמה. יש לה בן אחד, עמית, ולו שני ילדים (חמודים מאוד), יותמי וכרמלול (יותם וכרמל), נשוי ליעל.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.