מאגר סיפורי מורשת

שמי ידידה, נולדתי בתימן ובגיל שלוש עליתי לארץ.

עם הגעתנו לארץ, שוכנו במחנה מעבר בראש העין, משם עברנו לעין שמר, מקום הקרוב לפרדס חנה ומשם עברנו לגדעונה ,כפר הנמצא למרגלות הר הגלבוע. שנות ילדותי בכפר היו השנים המדהימות בחיי, היו אלה שנים של טבע ושמחת חיים. אבי שעבד במקורות המים של הקיבוצים, הרעיף עלינו ממיטב הפירות שהיו בסביבה. עצי הפרי שהיו בכפר, המעיין שזרם והברכות שהיו מקור המשחקים שלנו השלימו את האושר של ילדותי.

בשנת 1955, הציעו לתושבי הכפר התיישבות חדשה במושב מאור. בשנת 1956 עברנו למושב בלילה גשום ואפל. המעבר היה קשה משום שהגענו למקום חדש ולא מוכר. עם הזמן, הסתגלנו לשינוי ולבסוף היינו אחד מהמשקים הגדולים במושב בזכות העבודה הקשה. לאחר מספר שנים עקב משבר במשק, עזבנו לחדרה ולאחר נישואיי עברתי להרצליה.

היום אני פנסיונרית, גרה בהרצליה ושרה במקהלת 'זמר לך'. אני אמא ל-4 בנות מקסימות וסבתא לעשרה נכדים.

"מחזור ליום הכיפורים"

עוד בילדותי זכורה לי התכונה המיוחדת בבית לקראת יום הכיפורים.

אימי שהייתה עסוקה בהכנות הארוחה המפסקת האיצה בנו הבנות במטבח. הכל סבב סביב הארוחה שאמורה הייתה לפתוח את יום הכיפורים. אבי שנהג לטבול, מיהר אל המקווה הקרוב וכששב הביתה, לבש את בגדיו הלבנים והיה מוכן לקבל את היום הגדול שריגש אלפי יהודים בארץ ובעולם. כשסיימה אמי את מלאכתה, מיהרה להכין את בגדיה הלבנים, יצאה אלינו ועל פניה הייתה אווירת קודש. לפני שקיעת החמה התיישבנו לארוחה ולאט לאט נכנס יום הכיפורים לביתנו.

אבי אחז בידו את "ספר המחזור" ליום הכיפור ומהר לבית הכנסת, אמי אחזה בידינו וכולנו צעדנו יחד. האווירה בבית הכנסת הייתה מרגשת. אבי שהיה שליח הציבור עמד ורעד, הוא פתח את הערב ב"כל נדרי" .המילים עדיין מהדהדות באוזניי והקהל חזר אחריו בלחש ובחרדה. לקראת צאת יום הכיפורים, עמד אבי על הבמה ובהתרגשות קרא את 'אל נורא עלילה' שמלווה אותי גם אחרי מותו.

בשנה שעברה עלה רעיון במקהלה שבה אני שרה לטוס לפורטוגל יומיים לפני יום כיפור. בהתחלה, לא יכולתי לדמיין את עצמי מחוץ לישראל ביום הכי קדוש שיש, אך לבסוף החלטתי להצטרף למסע ולהתנהל בדיוק כפי שאני נוהגת. ארזתי במזוודה את הבגדים ואת ספר המחזור ליום כיפור. בערב יום כיפור הגענו לעיירת האנוסים בלמונטה. התארגנתי בחדר לקראת החג ובבגדים לבנים אחזתי את הספר. כשפתחתי אותו נגלו לעיני המילים "לך אלי תשוקתי" ומרוב התרגשות פרצתי בבכי ודמעות זלגו על פניי. חברתי לחדר לא הבינה למה ושאלה. עניתי לה שאלו הן המילים שאבי נהג לומר. כשנרגעתי, ירדנו לארוחה המפסקת והידקתי את הספר חזק אל ליבי. הדרך לבית הכנסת הייתה קצרה ולאט התמלא בית הכנסת באווירת היום. נעמדנו בהתרגשות והתחלנו יחד עם חברנו לשיר את כל נדרי. יהודי העיר שהם צאצאי האנוסים, הביטו בנו ביראה גדולה והרב שעמד על הבמה יחד עם המנצח שלנו שהיה הקורא, התרגש מאוד. בסיום התפילה פנה אלינו הרב ואמר שזו הפעם הראשונה שבית הכנסת התמלא עד אפס מקום והודה לנו בקול רועד מהתרגשות.

יום הכיפורים הגיע לסיומו עם תקיעת שופר מרגשת, איחלנו אחד לשני גמר חתימה טובה . זו הייתה חוויה שלא אשכח הרבה שנים.

הספר "מחזור ליום הכיפורים"

צילום: אלה פאוסט

הזוית האישית

איל: למדתי שתקופת הילדות של סבתא הרבה יותר יפה מתקופת הילדות שלי. בתקופה של סבתא היה הרבה יותר טבע ומרחבים גדולים ללא הבניינים הגבוהים שמכסים את השמיים. ידידה: איל, הבכור מבן הנכדים משני צידי המשפחה, נולד כמתנה ליום הולדתי ה-60. אני נהנת לבלות איתו, הקשר בנינו מתחזק בכל מפגש.