מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מחדר קטן בנווה צדק ועד משפחה גדולה בתל מונד

מירה ואחותה, עם אמה בשוחה.
מירה והוריה
סיפור חייה של מירה אהרוני איך התגלגלו חייה מבית לבית

תמרה היקרה,

אני רוצה לספר לך על תולדות משפחתי, כדי שתדעי על שורשיך.

בשנת 1492 בזמן גירוש ספרד, המשפחה של אמי (משפחת מיוחס) גורשה עם כל המגורשים שנפוצו לכל מיני ארצות.

משפחת אמי הגיעה לטורקיה, ובשנת 1510 הם הגיעו לישראל וגרו בירושלים. ומאז הם לא עזבו את הארץ…

משפחת אבי, (משפחת סבאג) הגיעו לארץ ממרוקו  בשנת 1750, וגרו בטבריה.

וכאן מתחיל הסיפור שלנו, כשלפני 75 שנה שדכן ירושלמי חיפש כלה לבחור מטבריה. כמובן שאמי היא הבחורה שנבחרה והבחור הוא אבי. לאחר כמה וכמה פגישות בין אבי ואמי, הם מצאו חן אחד בעיני השני. ואז החליטו להתחתן.

אבי התחיל לחפש מקום מגורים ומצא חדר קטן בשכונת נווה צדק. ואת בטח לא מבינה מה זאת אומרת חדר? בזמנים ההם היה נהוג לשכור חדר בבית שיש בו דיירים שלא בהכרח מכירים. הם נישאו ממש בערב פסח, ולאחר החתונה עברו לגור בחדרם בנווה צדק.

לימים נולדתי, אבל לא בנווה צדק אלא בירושלים. ומדוע את בטח שואלת?

בימים ההם, ימי השלטון הבריטי בארץ, אבי נעצר על ידי המשטרה הבריטית, בשל סיבה שטותית למדי. ואת בטח שואלת גם מה הסיבה? אז בואי אני אספר לך…

נמצאו אצלו כלי עבודה מכוון, שעבד במוסך, והשתמש בהם גם כשהיה צורך לתקן כל מיני תיקונים בבית. הבריטים ראו זאת כגנבה. עצרו אותו וכלאו אותו בבית כלא בירושלים הנקרא "הקישלה" ואמי אשר רצתה להיות קרובה אליו, עברה לגור בבית אמה בירושלים. תתארו לכם בימים ההם שדי סמוך לנישואים הבעל נעלם מהתמונה. והמשפחה התביישה לומר את הסיבה. ואז התחילו הרכילויות…הוא עזב אותה, הוא ברח, וכל מיני דברים כאלו ואחרים…ואמי סבלה מזה מאוד.

ובכל זאת היא עברה את התקופה הזאת שהיא מבקרת אותו כל שבוע, ולא מספרת מה הסיבה שהיא לבד בירושלים. בחודש פברואר 1944, חורף קשה ושלג בירושלים. באותו חורף נולדתי בהדסה הר הצופים. אמי חזרה לבית הוריה איתי. כל המשפחה של אמי, שמחו מאוד ועזרו לטפל בי. כי בכל זאת להיות אמא לבת ראשונה לבד זה לא קל.

כשהייתי בת שישה חודשים, שוחרר אבי מהכלא וראה אותי לראשונה. אבי כמובן שמח לראותי, והתרגש שיש לו ילדה ראשונה.

הם חזרו לנווה צדק, לחדרם הקטן והצנוע.

תמונה 1

ושם אחרי שלוש שנים נולדה אחותי אילנה. המקום כבר היה צפוף בכל זאת ארבע נפשות בחדר קטן. ואז עברנו לגור בשכונת יד אליהו. בית פרטי בן שלושה חדרים, עם גינה יפה, אלא שבבית זה גרו שלוש משפחות. דבר זה היה מאד מקובל בימים ההם.

בתקופה זאת קרו שני מאורעות שזכורים לי היטב.

בכ"ט בנובמבר 1947 החליטו באו"ם על סיום המנדט הבריטי בארץ. והקמת שתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. באותו לילה יצאו כל האנשים מביתם, כשהילדים הקטנים על כתפי הוריהם, וכולם שרו ורקדו כל הלילה ברחובות. מאורע זה חרוט בזיכרוני כאילו היה זה אתמול. למחרת ערביי ישראל דחו את ההחלטה והגיבו בחומרה. והמשיכו מאז פרעות בארצנו.

תקופת מלחמת השחרור זכורה לי, עם הרבה אזעקות ביום ובלילה, מקלטים לא היו אז, הייתה לנו שוחה (בור עמוק שחפרו באדמה) בחצר, שלשם רצנו בזמן האזעקה…אני זוכרת גם כמה פעמים שהלכנו ברגל בתוך ואדי מוסררה (בימינו נתיבי אילון) לרמת גן, כי שם היו פחות הפצצות מאשר בתל אביב.

אבי היה מגויס ומשפחת אמי הייתה נצורה בירושלים. לא היה להם מזון ומדי פעם היה מגיע דוד שהיה נהג משאית בצבא, והוא הורשה לעבור לירושלים, ואמי כל פעם הכינה חבילת מזון ושלחה למשפחתה. זכור לי יום אחד שבאו להודיע שבן של דודה שלי נהרג בזמן המלחמה במעלה הקסטל, יום זה היה עצוב מאד.

ביד אליהו גרתי עד כיתה ב'. בכיתה ג' עברנו לדירה בבית משותף שהורי קנו ברמת גן. הדירה הזאת נראתה בעיננו כארמון, כי היה לנו מטבח שלנו, שירותים שלנו, מקלחת שלנו ועוד…

בשנים האלו אבי עבד בחברה שחפרה בארות מים, בקיבוצים ובישובים חקלאים. ואת כל ימות השבוע, הוא בילה על יד משאבת המים. בשמירה עליה ובפיקוח שהמים יזרמו כסדרם…סבא רבא שלך מאוד אהב את החיים האלו, ובעיקר אהב את הקיבוץ והמושב…הוא מאד רצה לעבור לגור באחד מהישובים הללו. וגם ניתנה לו אפשרות כזאת אבל אמי שהייתה מאד עירונית ראתה בכל הישובים הללו ארץ גזרה (מקום שמרוחק מכל מקום). אנו כילדים היינו נוסעים הרבה עם אבי לכל המקומות אשר בהן עבד, וכך הכרנו את רוב הארץ.

ואותם ימים נקראו ימי צנע (מחסור במזון) ואנו יכולנו לקנות אצל החקלאים ביצים, עופות, פירות וירקות. לימים אבי עזב את העבודה הזאת ועבר לכל מיני עבודות אחרות מפני, שהעבודה זאת הייתה עבודה פיזית קשה. ולבסוף קיבל את הזכות להיות נהג מונית, וכך הפך להיות תושב קבע בבית במשך כל השבוע…

כעבור כמה שנים בהיותי כבר תלמידה בסמינר, הכרתי את סבא יוחאי בשפת הים בבת ים…ובכדי להמשיך את הכרות הזאת קבענו להיפגש באמצע השבוע במשרד למכירת כרטיסי קולנוע ברמת גן. ברמת גן היו שני משרדי כרטיסים ברחוב ביאליק. כל אחד מאתנו הכיר משרד אחר… וכך כל אחד חיכה ליד המשרד שהוא הכיר. חכתי וחכתי והוא לא הגיע, סבא חיכה וחיכה ליד המשרד השני ואני לא הגעתי כל אחד מאתנו חשב שהשני לא רציני ואין טעם לחכות יותר…ושנינו התחלנו ללכת בכיוון של אחד מול השני נפגשנו באמצע הדרך קצת כעסנו אחד על השני. אבל שמחנו על זה שבסופו של דבר נפגשנו ומאז ועד היום אנחנו יחד.

נולדו לנו שלושה ילדים ובניהם אבא שלך (אמיר אהרוני) לפניו נולד בן אהרוני ואחרי אמיר נולדה גניה אהרוני (ובשמה המקורי גנית) גרנו ברמת גן כ- 17 שנים. בית זה כבר היה קטן לחמש נפשות אז החלטנו לעבור לבית גדול יותר. היו לי חברות באזור השרון שהציעו לי לבוא ולראות בית שמוצע למכירה בתל מונד. באנו ראינו התלהבנו וקנינו.

זה לא היה פשוט לעבור ממרכז העיר לישוב כפרי קטן וכדי שכולם יהיו מרוצים לקחנו את הילדים למקום שבו  עמד הבית התייעצנו איתם, הסברנו להם את ההבדלים בין חיים בעיר לחיים בכפר שאלנו לדעתם והילדים שמחו מאד ואשרו את רצונם לעבור מין העיר אל הכפר. הראשון ששמח על המעבר היה אבי סבא רבא שלך יוסף…ומי שלא שמחה במיוחד הייתה סבתא רבתא שלך פנינה…ששוב אמרה "למה לוקחים לי את הילדים והנכדים לארץ לא נודעת" לימים גם היא התרגלה.

עברנו לתל מונד כשעוד הייתה באמת מושבה קטנה, וסבא רבא יוסף היה הראשון שנטע בחצר עץ זית. הוא גם הקים לו גינה קטנה וגידל בה בצל ירוק תפוחי אדמה צנוניות והיה נהנה לבוא בכל שבת לעבוד בגינה הקטנה להשקות אותה וגם לעבור בין השכנים ולקטוף פרי הדר, כמובן שברשות. הילדים השתלבו בחברה ואנחנו השתלבנו בסביבה. כיום אנו נהנים מאד במקום שכל הילדים והנכדים גרים סביבנו וזה עושה אותנו מאושרים בתל מונד.

הזוית האישית

תמרה: לי היה ממש כיף לעבוד עם סבתי, למדתי רבות עליה ועל משפחתי. מירה: אני נהניתי מאוד לעבוד עם תמרה, וגם נהניתי מאד להיזכר במאורעות שעברתי בחיי וזה גם הזדמנות מאד טובה לספר לילדים על תולדות משפחתם.

מילון

הקישלה בירושלים
קישלֶה (מטורקית: kışla, כלומר - "מקלט לחורף", מ kış "חורף") הוא כינוי לבית המעצר שהוקם בעיר העתיקה בירושלים בתקופה העות'מאנית. המבנה שוכן בצמוד למגדל דוד מדרום, בשולי הרובע הארמני, ומשמש כיום את מטה מרחב דוד של מחוז ירושלים של משטרת ישראל.

ציטוטים

”"המקום כבר היה צפוף בכל זאת ארבע נפשות בחדר קטן."“

הקשר הרב דורי