מאגר סיפורי מורשת

שמי שולמית שביט, אני קרויה על שם אימא של אבי, סוייבל-איטה, שנשמע לאבי כמו שולמיתה והפך לשולמית. נולדתי בתאריך 19.4.1947 בעיירה קטנה שנקראת הליין ליד זלצבורג שבאוסטריה. אימא שלי, בתיה, נולדה בקייב שבאוקראינה ואבא שלי, ברוך, נולד ברובנו שבפולין. לפני מלחמת העולם השנייה אימא שלי הייתה סטודנטית לרפואה ואבא שלי היה מנהל חשבונות. אבי ואימי נפגשו במחנה עבודה במזרח ברית המועצות, היו שם בזמן המלחמה ואחר כך התחתנו שם. לאימא שלי היה אח אחד שנהרג במהלך המלחמה כששירת כחייל בצבא האדום. לאבא שלי היו עוד ארבעה אחים ואחות. שני אחים עלו בשנות השלושים לישראל, שני אחים נשארו בפולין ונהרגו במלחמה (בתמונה מטה משפחתו: ברוך ראשון מימין, אחיו ואימו).

 משפחתו של אבי

בתום המלחמה, עברנו להתגורר במחנה עקורים – מחנה של יהודים שלא היה להם בית לחזור אליו, זה היה בזמן שהמתנו לעלות ארצה לארץ ישראל.

בשנת 1949, כשמדינת ישראל היתה בת שנה ואני הייתי בת שנתיים, עלינו ארצה באונייה: אבא שלי ואחותו, בוניה, ששרדה גם היא את המלחמה, אימא שלי בתיה, ואמה (סבתא שלי) – יוכבד. ההורים שלי עלו עם מזוודה אחת, תינוקת וסבתא.

דיברנו בבית יידיש, ההורים ביניהם דיברו גם רוסית. רק אבי ידע עברית, שכן הוא למד את השפה בפולין בגימנסיה "תרבות". אני בעלייתנו ארצה רק ידעתי יידיש, אך מהר מאוד קלטתי את השפה. עם עלייתנו ארצה התגוררנו במחנה עולים ליד חיפה ואחר כך עברנו למעברה ליד ראש העין.

סבתא במעברה

מעט מאוחר יותר עברנו לעיר חולון לשכונת "מפדה אזרחי", שהוקמה בצפון חולון והיתה שייכת לשתי המפלגות שפעלו אז: מפלגת "הפרוגרסיביים" ומפלגת "הציונים הכללית". אמי היתה בין הרוסיות הבודדות בשכונה. יתר האוכלוסייה בשכונה ברובה המכריע היה מפולין. בשכונה היו בתים קטנים דו-משפחתיים, חדר וחצי לכל משפחה ושטח אדמה לצד הבית.

בגלל שישראל היתה מדינה מאוד צעירה, זו הייתה תקופה קשה למחיה – תקופת "הצנע". לא הייתה כמעט תוצרת חקלאית ומזון בארץ. חיינו בצמצום וקיבלנו תלושי אוכל לקניית מזון. בשל תנאי המחיה, היה מאוד מקובל אז לגדל באופן פרטי תרנגולים. לנו היתה חצר יחסית גדולה, הקמנו בה לול ובו תרנגולות ותרנגולי הודו – גם לביצים וגם למאכל. התפקיד שלי בבוקר היה לתת להם אוכל. בנוסף, הייתי לוקחת תרנגולים לשוחט בתיק מיוחד עם רוכסן, שבו הוכנס התרנגול החי ואחר כך התרנגול הומת. זו היתה ארוחת שבת.

סבתא עם תרנגולים

לא את כל הביצים אכלנו. חלק השארנו לדגירת התרנגולים וכשבקעו אפרוחים גידלנו אותם בבית, בחדר האמבטיה, כדי שיהיה להם חם.

הוריי היו אנשי עבודה – אבי עבד כמנהל חשבונות בבנק הפועלים בתל אביב. אמי, כפי שציינתי, למדה רפואה לפני שעלתה ארצה, אך בגלל שלא ידעה עברית היטב, היא יכולה הייתה להיות רק אחות. לכן, החלה לעבוד כאחות בבית חולים פסיכיאטרי (וכך עד שפרשה לגמלאות). אמי היתה מבין האימהות הבודדות סביבנו שיצאו לעבוד (מלבד הגברים). באותה התקופה היה מאוד יוצא דופן שהאימהות יצאו לעבוד. אמי אמרה תמיד שהאישה צריכה לעבוד ולא להיות תלויה בבעלה. מהבחינה הזו היא מאוד הקדימה את זמנה ואת דורה. אני הייתי ילדת מפתח והייתי מאוד עצמאית וגאה באימא שלי. אני זוכרת שבכל פעם שהיה לאימא שלי יום חופש, הייתי רצה מהר הביתה מבית הספר וצועקת ברחוב בשמחה "אימא שלי בחופש בבית".

טיסות לחו"ל לא היו אפשריות באותה התקופה, אז אחת לשנה היינו נוסעים לבית הבראה (אבי היה מקבל ימי הבראה בבית הבראה). בנוסף, להורים שלי לא היתה מעולם מכונית. הם נסעו בתחבורה ציבורית בלבד. למעשה, מי שדאג לנו וטיפל בנו ברוב שעות היום היתה סבתא יוכבד (אמה של אמי). סבתא היתה דתיה ושמרנו על כשרות ועל הפרדת כלים בבית, מתוך כבוד אליה ומכיוון שמאוד הקפידה.

בגיל 6 נולדה לי אחות בשם סימה. בגלל ההפרש הגדול ביננו הייתי תמיד זו שדואגת לה, הייתי לוקחת אותה איתי לכל מקום כולל לחברים ולחוגים (ההורים כאמור עבדו). כשהייתי בת 7 סבתי נפטרה ונקברה בבני ברק לבקשתה.

בשכונת "מפדה" הלכתי לגן ולבית ספר העממי "שנקר". מבחינת תחביבים, מאוד אהבתי עבודות יצירה. זו היתה גם האוירה בבית. שני ההורים שלי עסקו בהרבה עבודות יד: אבי עסק בנגרות ועיבוד עורות, ציור על עץ ועוד. אמי לימדה אותי לרקום, לתפור במכונת תפירה ולסרוג. במיוחד כאשר היינו חולות, אמי הייתה מנצלת איתנו את הזמן (שמא נתבטל) ורוקמת איתנו על מפות. זו גם הסיבה שחג פורים אצלנו תמיד היה חג מאוד עסוק ביצירת ותפירת תחפושות (והדבר עבר גם לדורות הבאים). מעבר לזה, שיחקנו המון בחוץ, אהבתי מאוד להתרוצץ עם הבנים, הייתי מאוד שובבה וגם ספורטאית טובה (ריצות והדיפת כדור ברזל). בסביבות גיל 10 התחלתי ללכת לחוג בלט (רקדתי עד הצבא).

בגיל 12 עברנו לדירה במרכז חולון, דירת שני חדרים גדולה יותר. גרנו שם להערכתי בין שנתיים לשלוש שנים ואז עברנו לדירת שלושה חדרים, זה היה חלומם של הוריי.

תקופת התיכון

אחרי המעבר למרכז חולון עברנו לבית ספר חדש ולתיכון חדש שנבנה בשם "תיכון חדש", שלימים הפך להיות תיכון "איילון". הלכתי למגמה ריאלית. מאוד אהבתי מתמטיקה בניגוד להרבה בנות (היינו בכיתה אז רק 5 או 6 בנות).

כאשר הייתי בכיתה ח' הגיעו הצופים לשכונה, הצטרפתי לתנועה, הייתי רכזת שכבה צעירה. בנוסף, הייתי מאוד "שמרנית" – מי שהיה בתנועת הצופים אסור היה לו לשמוע שירים של אלביס או קליף ריצ'רד, לרקוד ריקודים סלונים או להצטרף למסיבות של "החברה הסלונית". מותר היה לרקוד רק ריקודי עם. גם על הלבוש הקפדנו – אסור היה לנו ללבוש גרבי ניילון וחצאיות. אני זוכרת את התקופה בצופים כתקופה מאוד פעילה – ההורים שלי אפשרו לי לצאת לכל טיולי הצופים ולמחנות, דבר שלא אפשרו להרבה בנות בגילי. הייתי פעילה בצופים עד סוף כיתה י"ב, אך מכיוון שלא הקמנו גרעין בשום מקום, הקבוצה התפרקה.

סבתא בצופים

כיצד פגשתי את סבא?

אחרי התפרקות הגרעין כל אחד מהחברה' הלך לצבא ואני התגייסתי למדור הפסיכוטכני בשנת 1965, על מנת להיות בוחנת מועמדים לצבא בלשכת הגיוס.

עשיתי טירונות ויצאתי לקורס מאבחנים באוניברסיטת תל אביב ובתקופה זאת הייתי בדחיית שירות. ניצלתי את תקופה זאת ללכת לסמינר לוינסקי ללמוד הוראה לכיתות נמוכות. אחרי שנה התגייסתי כבוחנת פסיכוטכנית בלשכת הגיוס ביפו, והמשכתי את לימודי ההוראה במקביל בסמינר לוינסקי בשעות הערב. חזרתי כל ערב הביתה.

כשסיימתי את לימודי ההוראה החלטתי שאני רוצה לעבור ללשכת גיוס רחוקה יותר, בעיר אחרת, ובעדיפות לעיר עם סטודנטים, שם אוכל לפגוש סטודנטים. נשלחתי לירושלים לשרת בלשכת הגיוס שם וגרתי בבית החייל. ניצלתי את הזמן לטייל בירושלים המאוחדת (אחרי מלחמת ששת הימים). בלשכה היינו סך הכל שני בנים ושלוש בנות. המפקד שלי היה אלי שביט, הידוע כסבא אלי.

סבתא בצבא עם סבא

ערב אחד היו לי כרטיסים להצגה קזבלן, וחברתי הטובה, רינה, לא יכלה לבוא איתי, אז הזמנתי את אלי לבוא איתי, וכך התחלנו לצאת. לאחר מכן הוא הזמין אותי לסרט. סבא אלי היה לוקח אותי לטיולים בירושלים, היות ולא הייתי בה הרבה לפני, הוא היה לוקח אותי גם למשחקי כדורסל של בית"ר ירושלים, הקבוצה בה הוא שיחק.

בשנת 1968 השתחררנו מהצבא וסבא אלי רצה שמיד נתחתן. אני לא הסכמתי היות ולא היה לנו מקצוע ולכן רציתי שקודם נלך ללמוד. סבא אלי נרשם לתואר ראשון במתמטיקה-פיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. אבא שלי ניסה לפתות אותי לחזור לחולון וללמוד בתל אביב על ידי כך שהבטיח שיקנה לי אוטו אם אחזור לגור בבית. אני רציתי להישאר בירושלים ונרשמתי ללימודי ריפוי בעיסוק. הסיבה שהלכתי ללמוד דווקא את המקצוע הזה היא שאימא שלי היתה אחות, וחברתה הטובה ביותר היתה מרפאה בעיסוק ולכן התחום עניין אותי. אימא שלי עודדה אותי לא ללכת להיות אחות, בטענה שזה מקצוע תובעני.

בית הספר היחיד לריפוי בעיסוק היה בירושלים ולכן נשארתי שם. בשנת הלימודים הראשונה גרתי בפנימייה של בית הספר לריפוי בעיסוק ובסוף שנה זאת התחתנתי ועברנו לגור בשכונת גבעת מרדכי בירושלים, בשכירות, בדירת שני חדרים. שכנינו היו בעיקר דתיים ולכן לא יכלנו לשמוע רדיו או לכבס בשבת. כשסיימנו את הלימודים התחתנו וקנינו דירת שלושה חדרים בשכונת תלפיות בעיר ומאוחר יותר נולדו לנו שלושה ילדים: עדי, אור וקרן.

סבתא וסבא בחתונה

סרטון תיעוד של סבתא שולה: 

הזוית האישית

סבתא שולה: תכנית הקשר הרב דורי ספקה הזדמנות לספר לבר על ילדותי, התבגרותי, נישואי והתחביב האהוב עליי, בניית והעפת עפיפונים, שהוא שותף לו גם כן.

בר: נהניתי מאוד מהתוכנית מכיוון שלמדתי על ילדותה של סבתא שלי, כיצד גדלה, מה היו תנאי המחיה שלה ואיך פגשה את סבא. אני אוהב לבלות עם סבתי ולהעיף איתה עפיפונים.