מאגר סיפורי מורשת

שמי אלישבע עוז, נולדתי בשנת 1947 בעיר רמת גן להוריי רבקה ויצחק רודיטי. אני דור שישי בארץ מצד אמי רבקה. אבי יצחק רודיטי נולד באיזמיר, טורקיה. הוא עלה לארץ בגיל חמש עם כל בני משפחתו לפתח תקווה. אבי היה בנאי וחקלאי. ההורים שלי הכירו בפתח תקווה, שם התחתנו וגרו, לאחר כמה שנים עברו לגור במושב בית-חנן ושם נולדו להם שישה ילדים: חמש בנות ובן. לימים הקימו גרעין שהיה מורכב ברובו מעולים חדשים שהגיעו מארצות הבלקן והחליטו להקים מושב בעמק-חפר.

בכל שבת אבי היה לוקח את כל בני המשפחה לבילוי בחוף הים במכמורת, בנוסף לכך היינו צופים בסרטים במושב כאשר היינו ישובים על כסאות מתחת לכיפת השמים.

הוריי רבקה ויצחק רודיטי

בשנת 1945 הוריי היו בקבוצת המייסדים של מושב בית-הלוי. חלק מהתושבים של בית חנן פנו להקמת בית הלוי. בתחילה הושקעו מאמצים ביצירת תשתית חקלאית ומאוחר יותר קיבלנו אדמות לעיבוד וגם רפת ולול. נולדתי במושב בית הלוי כבת שביעית למשפחה.

מימין: אני ואחותי ברכה, אחייניותיי עופרה ושרה, משמאל: אני תינוקת במושב בית הלוי

חיי החברה במושב היו מאוד מגובשים ועמוסים, גם מבחינה חברתית וגם בהווי המיוחד בחיי היום יום. במושב היינו צריכים לעזור בעבודה בפרדסים ובמשק החי, הייתה זו עבודה קשה אבל לא הייתה ברירה אחרת. בבוקר היינו יוצאים ללימודים ובצהריים המשכנו את העבודה במשק שכללה חליבה, קטיף ויציאה עם הפרות למרעה. חיי החברה במושב היו מאוד מגוונים. המשחקים היו בדרך כלל קלאס, חבל, מחניים. בין היתר היינו יוצאים לטיולים מאורגנים שאורגנו על ידי המדריכים במושב.

אני ואחותי ברכה ובת אחותי שרה במושב

אבי יצחק עבד כבנאי במושב בנוסף לעבודה בחקלאות, מסביבנו היו כפרים ערביים. הקשר עמם היה מצוין, היה יחס של כבוד, היינו נוהגים לאכול יחד עם שכנינו הערבים בהפסקות העבודה בשטח ובשדה. עם השנים הוקמו עוד מושבים באזור.

עם כל העבודה המרובה והקשה החיים היו נפלאים, וכללו את חיי החברה ובתי הספר האזוריים. אני זוכרת את ההווי המיוחד בילדותי, היו חגים שבהם כל התושבים היו משתתפים כמו ל"ג בעומר ושבועות. לבית ספר היינו מגיעים עם עגלה וסוס באופן מאורגן. בדרך כלל למדנו בבתי-ספר משותפים לכמה ישובים ובבית הספר אהבתי את שיעורי ספורט במיוחד, למורה קראו מתי.

התגייסתי לצבא לנח"ל כחובשת. שירתי בבסיס 903, באותה תקופה פרצה מלחמת ששת הימים, הבסיס היה ליד גבול עזה, שמענו את כל ההפגזות, ביקרתי בעזה לאחר הפסקת האש. שמחתי לשרת שירות משמעותי ומימשתי את אהבתי לטפל ולסייע לאחרים. חברותיי ששירתו איתי בבסיס הן חברותיי עד היום ואנו מקפידות להיפגש ולשמור על קשר קרוב.

אני יושבת מצד שמאל: בבסיס נח"ל ליד עזה

יצאתי לחיים אזרחיים על מנת לפתוח חיים חדשים. הכרתי את בעלי ניסים ומשם התחתנו נולדו לנו שלושה ילדים. אנחנו אוהבים לטייל בארץ ובחו"ל. אני אוהבת במיוחד את צפון הארץ, אנחנו נוהגים לערוך שם פיקניקים עם חברים.

ביום חתונתנו

עבדתי כל השנים בבית ספר עד גיל הפנסיה, בגיל 70 יצאתי לפנסיה ועכשיו אני עוזרת בגידול הנכדים המקסימים שלי. אני מעסיקה את עצמי בבישולים, בסריגה ובצביעה. החיים בעיר שונים לגמרי מהמושב תמיד מתגעגעת לחיים במושב.

חפץ שנשמר במשפחה: סבא שלי שמואל יאיר היה נוהג לנסוע ולסחור בפרס, שם הוא פגש רב שתרם ליהודי ארץ ישראל והוא העביר לו מגש ופמוטים עבודת יד, על המגש חרוט סיפור עקידת יצחק.

המגש שקיבל סבא שלי בפרס

סימון ומואיז בני דודיי היקרים מירושלים

כל משפחת יאיר, משפחתה של אמי, התגוררה בירושלים. נהגנו לבקר אותם בחופשים ובחגים. ההווי היה מיוחד ותמיד היה כיף להגיע לירושלים לביקור. שני בני דודיי סימון ומואיז גרו בשכונת "נחלאות" ליד הבאר, ליד ההורים של יוסי בנאי, הם היו חברים טובים של בני משפחת בנאי. בני דודיי סימון ומואיז מוזכרים בשירו המפורסם של יוסי בנאי "אני וסימון ומואיז הקטן".  מילים חנן יובל. שיר המתאר את הילדות הירושלמית הדמיון הרב, החברות היפה ומשחקי הילדות היפים של פעם:

כיום אני משתדלת לשמור על פגישות עם הילדים והנכדים בחגים, בשבתות, ובימי הולדת על מנת לשמור על החיבור המשפחתי.

משמאל: המשפחה המורחבת במסיבת בת המצווה של נועם האהובה שלנו

הזוית האישית

אלישבע: שמחתי להשתתף עם נועם בתכנית, שמחתי שהייתה לה הזדמנות להכיר את ילדותי ולשמוע סיפורים על אהבתי למושב. הכרתי משתתפים בקבוצה ונהניתי להקשיב לסיפורים שלהם. הצלחנו להתגבר על אתגרי הקורונה והפכנו לקבוצה מגובשת. נהניתי לראות את נכדתי החכמה ואת מיומנויות המחשב הנפלאות שלה.

נועם: שמחתי להיפגש עם סבתי במסגרת התכנית, לשמוע סיפורים חדשים ופרטים שלא הכרתי על משפחתה וילדותה, המפגשים תרמו עוד יותר לחיזוק הקשר והאהבה וההערכה שלי לסבתא אלישבע.