מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1948, בירושלים, בעיצומה של מלחמת השחרור, למשפחה יוצאת העיר חלב שבסוריה.

 

מכיוון שבאותו הזמן שנולדתי הייתה מלחמה והיו המון הרוגים ופצועים בבתי – החולים, שלחו את אימי הביתה ולא נתנו לה להיכנס לבית – החולים ואותי שמו בארגז של תנובה.

אבי, שלמה ברסקה ז"ל, התייתם מאמו בגיל צעיר. אחותו הבכורה נאלצה לגדל אותו ואת שני אחיו לאחר הסתלקותה. אביו התחתן בשנית עם אישה קשה שמיררה להם את החיים.

 

אחותו של אבי, שטיפלה באחים לאחר מות אמם, הייתה בת 16 וקראו לה מרים. יום אחד היא עלתה על הגג לתלות כביסה ונפלה מהגג ונפטרה.  אבי קרא לי מרים על שמה. לפני שמרים, נפטרה היא ילדה את בנה היחיד שקראו לו ציון.

 

אחי ציון, נולד לאחר חמש בנות ואבי קרא לו ציון – חי, על- שם אחיו שנהרג במלחמת השחרור. בגיל 15 ציון עלה לארץ לבדו, דרך עליית הנוער, לקיבוץ כפר גלעדי. בגיל 16 הוא התגייס לאצ"ל ובגיל 17 נהרג באבו- תור, במלחמת השחרור. כל המשפחה קיבלה את זה מאוד קשה. הוא קבור בהר הרצל, בחלקה של הרוגי מלחמת השחרור.

יהי זכרו ברוך.

אבי, שלמה ברסקה ז"ל, עלה לארץ עם אחיו בשנת 1939 מהעיר חלב שבסוריה. היו לו ולאימי שרה ז"ל כבר שלושה ילדים אז. לאחר מכן נולדו להם בארץ עוד עשרה ילדים. היינו משפחה ברוכת – ילדים עם שלושה – עשר ילדים במשפחה (אני הבת השביעית במשפחה). היתה לי ילדות מאוד מאושרת, גרנו בנחלאות ולאבי היתה חנות ירקות בשוק מחנה- יהודה. אבי היה פייטן וחזן בבית – הכנסת "עדס", בית – הכנסת של יוצאי הקהילה החלבית בנחלאות.

 

האח הבכור של אבי לא עלה איתם לארץ בשנת  1939, אלא היגר לארגנטינה ואבי לא ראה אותו הרבה שנים. אחרי שנים רבות שלא ניפגשו, נסע אבי לבואנוס- איירס שבארגנטינה לפגוש אותו. כשיוצאי הקהילה החלבית בבואנוס – איירס התוודעו לקולו, פייטנותו וחזנותו של אבי, הם ביקשו ממנו לחזור בשנית להיות החזן והפייטן שלהם לימים הנוראים.

 

כשחזר אבי לאחר מספר שנים לארגנטינה להיות שם החזן לימים הנוראים, באמצא התפילה נפל ומת. רופא יהודי שהיה במקום ניסה להחיותו אך ללא היעיל. אבי היה בן- 60 במותו. החוק הארגנטינאי מחייב כל מי שמת בשטחה של המדינה להיקבר בארגנטינה, אך אנו רצינו להעלותו לארץ ישראל ולא ידענו מה לעשות. בעזרתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שהיה אז הראשון לציון וגם חבר טוב של אבי. (הם היו שרים ביחד כל מוצאי שבת את- "שירת- הבקשות" בבית- הכנסת. הצלחנו להעלות את אבי לקבורה בארץ ישראל. אבי הובא לקבורה בערב יום- כיפור, בשעה עשר בבוקר.

 

באותה שעה סגרו את כל החנויות בשוק מחנה- יהודה (שבו עבד אבי) וכולם באו לחלוק לו כבוד אחרון.

באו גם נערים בני חמש- עשרה ושש- עשרה, שאבי לימד אותם פייטנות וחזנות ואת "שירת- הבקשות" ושרו לו בהלווייתו את כל השירים שלימד אותם.

 

עוד בחייו, אבי היה מביא את כל החברים שלו מבית – הכנסת לאכול "סעודה שלישית" בשבת בביתו. הוא היה מזמין אותם לשיר עימו את הפיוטים השונים ואימי היתה מבשלת להם את המטעמים הכי טובים לסעודה זו.

כשאימי, שרה ברסקה ז"ל, חלתה, אבי לא רצה להביא את חבריו יותר ל"סעודה שלישית" הביתה, כדי לא להטריח אותה, אך אימי התעקשה שעד יום מותה היא תכין להם את הסעודה בעזרתי ובעזרת אחיותיי.

אימי נפטרה שלוש שנים לפני אבי.

 

לזכרם של הורינו, הקמנו עמותה על – שם "שלמה ושרה ברסקה" בנחלאות, שמחלקת "קמחא- דפסחא" כל שנה  לעניים ולנזקקים. עד היום שמם של הורי הולך לפניהם, יהי זכרם ברוך.

 

שירת- הבקשות: "כינוי לאוסף פיוטים המושרים על- ידי הקהל בבית- הכנסת לפני תפילת שחרית, בעיקר בשבתות ובחגים. השירה עוסקת בעיקר בשבח לקב"ה, שירי שבת, געגועים לארץ- ישראל ועוד".

סעודה שלישית: "הסעודה האחרונה מבין שלוש הסעודות שההלכה היהודית מחייבת לסעוד במהלך השבת. זמנה של הסעודה מזמן מנחה ועד שקיעת החמה".

קמחא- דפסחא: "מילה בארמית, שפירושה- קמח לפסח, כלומר- קמח להכנת מצות, נקרא גם בשם "מעות חיטין". זוהי מגבית צדקה מיוחדת הנהוגה לקראת חג – הפסח, במסגרתה אוספים מהתושבים כסף או מזון, על- מנת לחלק לעניים ולשאר נזקקים מצרכים לפסח". ויקיפדיה

 תשע"ו