מאגר סיפורי מורשת

מולדתי – שלא נולדתי בה

אני צעיר ממנה, ממדינת ישראל, בשנתיים. בעוד שנתיים ימלאו לי 70 שנה. לה ימלאו 70 או-טו-טו. אני הולך ומתבגר, נעשה קשיש, והיא – הולכת ופורחת, הולכת ומתפתחת.

היא מולדתי, הגם שלא נולדתי בה. השפה העברית מכונה בפי "שפת אם" למרות שאמי דיברה ערבית וצרפתית. הגם שלא נולדתי בישראל, אני אוהב אותה. היכיתי בה שורשים. שורשיי נטועים בה עמוק, כאילו הייתי דור עשירי בה. אני מתרגש בעומדי מתוח ושר את ההמנון הלאומי – "התקווה".

את הסיפור האישי שלי אייחד להתפתחות שלי בשתי נקודות זמן: האחת – לעת היותי ילד "מעברה"; השנייה – לעת הזאת, לאחר שהקמתי קן משפחתי חם, שני ילדים ושישה נכדים, לאחר שייסדתי משרד עורכי דין, והתעריתי בארץ כאילו נולדתי בה. הסיפור האישי שלי יכול לתמוך באימרה, כי מדינת ישראל היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כפי שמהללים את ארצות הברית.

צריפי המעברה

אכן, מולדתי הפכה למעצמה במישורים רבים: במישור הטכנולוגיה הגבוהה, בתעשייה הבטחונית, בתעופה, בהתפלת מים, בחקלאות, ועוד ועוד ואני בתוכה. אנחנו צועדים יד ביד מזה למעלה מ-60 שנה, מאז עליתי ארצה ממצרים.

ובכן, נולדתי באלכסנדריה שבמצרים ביום 23.12.1950. נולדתי סמוך לאחר חג החנוכה. שמי נקבע על בסיס שני טעמים: האחד – נקראתי על שם סבי; השני – נולדתי סמוך לחג הנסים והנפלאות. את ילדותי הרכה עברתי באלכסנדריה שבמצרים. בשנת 1957 החליטו הוריי לעלות לישראל. בעלותי עם משפחתי ממצרים הייתי בן כ-6 שנים. על סף "הגיל הרך" (ראה את הגדרת חוק הכשרות). ילד. הדבר היה לאחר מלחמת סיני, המכונה גם מלחמת קדש. הרדיפות מצד שלטונות מצרים כנגד היהודים הלכו וגברו. אומנם אינני זוכר את הרדיפות. ייתכן שהדבר היה בגלל גילי הצעיר – בן 5 או 6 שנים, ייתכן שהורי הצליחו לחסוך את הטראומה הזו ממני, או ייתכן שהדחקתי את האירועים. ברבות הימים הורי סיפרו לי על הרדיפות הקשות מצד השלטונות המצריים וגם מצד השכנים המצריים, שהפכו את פניהם אלינו, היהודים.

זכורות לי, במעומעם, האפלות אחדות (התקבלה הוראה להאפיל את כל האורות בבתים להקשות על טייסי מטוסי ההפצצה לאתר מטרות). לא אהבתי את ההאפלות. פחדתי. את אחת ההאפלות אני זוכר יותר מכולן. וכך היו הדברים: נשמעו דפיקות חזקות בדלת הדירה וצעקות מבעד לדלת הדירה לכבות את נרות השבת שדלקו במטבח, מחשש שאור הנרות יאפשר למטוסי האוייב – מטוסי היהודים ומטוסי האנגלים – להפציץ את העיר.

נדרש אומץ רב מצד הורי להחליט להגר מארץ מצריים לארץ ישראל. היינו משפחה ברוכת ילדים כבר במצרים: זוג הורים ו-6 ילדים (בישראל, נולדו להורי שתי בנות נוספות, כך שבישראל מנינו 10 נפשות). לא היה זה קל להורי להחליט לעקור את בני המשפחה, לעזוב הכל מאחור, לעזוב דירת מגורים, לעזוב את העסק – בית דפוס "סדר", להעמיס על משאית מזוודות בודדות ולצאת לים הפתוח באונייה שתוביל אותנו ליוון. אתונה שימשה תחנת מעבר לעולים ממצרים. שהינו באתונה חודשים בודדים, אולי 3 אולי 5. נציגי סוכנות קלטו אותנו באתונה. זכור לי שהשתתפנו בארוחה רבת משתתפים. לימים יתברר לי שהיה זה ליל הסדר, כחודש או חודשיים לפני שנפליג באונייה, פעם נוספת, והפעם – לישראל, לאשדוד.

הגענו לאשדוד. הכל הוצף דגלים: כל הארץ דגלים דגלים. ירדנו מהאונייה עם מזוודות אחדות, עלינו על משאית ונסענו. ונסענו. המשאית היטלטלה, ללא רחם באלה שיושבים בבטנה. כעבור מסע ארוך נעצרה המשאית ושמענו אנחת רווחה מהמבוגרים, האומרים "ווסלנה", היינו – הגענו. לאן הגענו? האם הגענו לעיר? אולי לעיירה? אולי למושב? לא ולא. כינו את המקום בו נעצרה המשאית "מעברה". המעברה היתה בקסטל, במבואות ירושלים. ירדנו מהמשאית. חושך מצרים. לאחר שהתרגלנו לחשיכה הבחנו בצריפים הבנויים שורות שורות. היו צריפים גדולים והיו קטנים. לנו – משפחה עם 8 נפשות – קיבלנו צריף גדול. בתוך הצריף עלטה. נציג הסוכנות הדליק את העששית שהייתה תלויה במרכז הצריף. אור חמים הציף את הצריף. הוא היה עשוי מלוחות פח. הגג משופע. צינת הערב היתה נעימה, והצריף היה מעין צימר מרענן. אלא שבימות הקיץ החמים הפך הצריף לסאונה. בימי החורף, כשגשם ירד על גג הצריף לא יכולת לשמוע את אחיך לצריף מחמת הרעש הנורא של טיפות הגשם בפח.

במעברה

העששית שהייתה תלויה במרכז הצריף

הצריפים היו בנויים שורות שורות, במעלה הגבעה. בשורה העליונה של הצריפים, ניצבה ברזייה ושוקת. היו בה 5 ברזים אולי 10 ברזים. הברזייה שימשה לכל מטרה: לשטוף את פנינו בבוקר; להדיח כלים; לכבס כביסה ועוד. בברזייה כזו אתקל כשאתגייס לצבא, לחטיבת הצנחנים.

שירותים היכן היו? בקצה המעברה היו בקתות עץ ובתוכן מכרעות. גם אותן אפגוש בשירות הצבאי שלי, כשיצאנו לשטחי האימונים. שמעתי את אי-שביעות הרצון של הורי ושל אחיותי הגדולות. אני אהבתי את הדבר. זו היתה הרפתקה בשבילי.

התגוררנו במעברה כמעט שנה תמימה. עברנו את ארבע עונות השנה. בקיץ – סאונה; בחורף – קור ורעש; באביב ובסתיו – סבבה. בחלוף תקופת ההמתנה במעברה, קיבלנו דירת קבע בשכונת עיר גנים בירושלים. ברבות הימים יקראו לרחוב שלנו רחוב הרקפת, נקבל מספר בית ומספר דירה. מדובר בבלוק ארוך של 4 כניסות. בכל כניסה 2 דירות תחתונות ו-2 דירות עליונות. הדירה בת שני חדרים, בשטח כולל של 35 מ"ר. סלון ומטבח בשטח 20 מ"ר, חדר קטן בו 6 מ"ר, חדר שירותים ומקלחת בשטח 3 מ"ר. מרפסת קטנה.

הילדים רוכזו בחדר הקטן, בן ה-6 מ"ר. בחדר היו שתי מיטות סוכנות. מתחתיהן היתה מיטה נשלפת. בלילה, החדר הפך למשטח שינה. ישנו ראש לצד רגליים, כמו סרדינים באריזתם. לאחר שנולדו שתי האחיות הנוספות, ומשפחתנו מנתה 10 נפשות – היתה החגיגה רבה.

הכנת שיעורי הבית היתה מחזה מיוחד. כל אחד מהילדים תפס פינה של רצפה, פינה של השולחן בסלון הקטן או בשולחן פינת האוכל. מידי פעם נשמעת צעקה ממישהו: "די". ואז אמא אומרת: "חכו, חכו שאבא יגיע ואומר לו שהצקתם זה לזה". למרות הדוחק, הילדים כולם היינו חרוצים. כתוב במקורותינו: "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה".

ה"אחווה" אפפה את כל בני המשפחה. הדקות שלפני השינה היו מרתקות. כל אחד מאיתנו אמר משהו קטן בתורו, למגינת לב הורינו שרצו שנלך לישון כבר.

ילדות יפה היתה לנו. ילדות עשירה ברוח, גם אם לא עשירה בחומר.

הצפיפות והדוחק הטמיעו בנו ערכים של התחשבות בזולת; ערכים של שמירת המרחב של הזולת, גם אם מדובר בדלי"ת אמות ולא יותר; ערכים של ואהבת לרעך כמוך ועוד.

משפחתנו

למדתי בבית הספר היסודי חב"ד בעיר גנים. בשכונה היו שני בתי ספר: האחד – דתי; השני – חילוני. אבי דרש שילדיו ילמדו בבית ספר ממלכתי דתי, וכך היה.

אהבתי ללמוד. אהבתי את שיעורי תורה. אהבתי גם את שיעורי החשבון. הכל בזכות המחנך שלנו – המורה הרב נפתלי רוט. ברבות הימים, הוא יוכר כאחד ממנהיגי תנועת חב"ד. היו לי הישגים נאים בלימודים. התעודות שלי היו טובות. פעמיים זכיתי בחידון התנ"ך. פעמיים קיבלתי במתנה ספר תנ"ך עם כיסוי כסף שזור באבנים יפות.

עם סיום בית הספר היסודי היה זה טבעי שאלך ללמוד בישיבה תיכונית. מרבית ילדי הכיתה השתלבו בבתי ספר מקצועיים. אני ומספר לא גדול של תלמידים פנינו ללימודים תיכוניים. בשנה הראשונה למדתי במתיבתא בירושלים. הרב עובדיה יוסף היה המורה הרוחני. הוא היה מגיע לעיתים לישיבה לערוך בחינות בקיאות. תלמיד שזכה קיבל פרס את אחד מספריו בסידרת יביע אומר. בכיתה יו"ד עברתי לישיבה התיכונית מרום ציון בבית וגן. ראש הישיבה היה אברהם רביץ. כעבור שנים הוא יכהן בכנסת ישראל. אחד המדריכים בישיבה היה חנן פורת, פעיל במפלגה ימנית. לא אכחד: לא אהבתי את המשטר הדתי שהנהיגו בישיבה, אך אהבתי ונהניתי מהלימודים. סיימתי ובכיסי תעודת בגרות ראויה.

את השירות הצבאי עשיתי בחייל הכי טוב האפשרי. שירתתי בגדוד 890, מרמת חייל ועד לשיחרור. שירתתי בפלוגת הצנחנים 14 חודשים; הייתי מפקד כיתה 3 חודשים; עברתי קורס קצינים חי"ר, 6 חודשים; חזרתי לגדוד כמפקד מחלקה עד השיחרור משירות מלא של 3 שנים.

את בה"ד 1 (קורס קצינים) סיימתי כמצטיין מחלקתי. קצין צנחנים ראשי, רפאל איתן (המכונה רפול) הוא שחשף את דרגות הסג"מ שלי. הורי הגיעו לבסיס למסדר הסיום. הם הוסעו באוטובוס. גאווה. כומתה אדומה.

שיפתח עלי שיפתח

סיום קורס קצינים 1971

הקמתי משפחה עם בחירת לבי. ילדנו שני ילדים, בן ובת: תומר ותימור.נולדו לנו שישה נכדים, מתומר: ירדן (בת 12.5); עידו (בן 10); כרמל (בת 4.5). מתימור: יהל (בת 10); לירי (בת 8); אביגיל (בת שנתיים).

הנכדים המתוקים

ממרום גילי אני רואה את הישגי ומלא גאווה, סיפוק ושביעות רצון. רואה את ילדיי ואת נכדיי ורווה נחת. זה טוב יותר מצינתור שבני גילי עוברים. רואה את המשרד שייסדתי ומלא סיפוק על העזרה שאני וצוות המשרד מושיטים ללקוחות.

באותה מידה, אני רואה את המדינה שלי הולכת ומתעצמת. נכון, לא תמו כל תלאותיה של המדינה. נכון, לא הכל מושלם. אך זוהי המדינה בה הייתי בוחר להתגורר בה ולהיות אזרח שלה. הייתי בפריז וגם ברומא, אך אין כמו ארץ ישראל.

יש לי העונג להשתתף בפרויקט "הקשר הרב דורי". הדבר היה בזכות נכדי עידו, תלמיד כיתה ה' בבית הספר מרחבים בכפר יהושע. שבתי ונחשפתי ליכולות של דור הנכדים. היכולות הטכנולוגיות שהפגין נכדי גרמו לי נחת רבה.

במפגש תכנית הקשר הרב דורי

במפגש תכנית הקשר הרב דורי עם נכדי

בסיום המיפגש השני חוויתי חווייה מדהימה, שהחזירה אותי 50-60 שנה לאחור.

וכך כתבתי לנכדי על אשר חוויתי:

במפגש האחרון איתך, נכדי האהוב, בתכנית הקשר הרב דורי, חוויתי דז'ה-ווּ. החווייה הציפה אותי. התרגשתי. עורי נעשה חידודים חידודים. שיערי סמר. עשיתי מאמץ לשלוט על ההתרגשות שאחזה בי. בין היתר, בלעתי את הרוק בפי, כחכחתי בגרוני, ליטפתי את ראשך ועוד. אינני בטוח שהבחנת בכך. פניך היו מופנים אל צג המחשב וגבך אלי.

כמה מילים על חוויית דז'ה-ווּ. עיין בויקיפדיה ותמצא, על קצה המזלג, מעט על הביטוי הזה, על מקורותיו ועל השימוש בו. בקיצור אומר לך שמשמעותו המילולית של הביטוי היא: "זה נראה כבר". השימוש בביטוי נעשה כאשר אדם חווה אירוע דומה לזה שחווה בעבר הרחוק.

אחזור לדז'ה-ווּ שלי, אותו חוויתי במפגש האחרון. הדז'ה-ווּ שלי החזיר אותי 60 שנה לאחור.

כידוע לך, אני ובני משפחתי עלינו מארץ מצרים בשנת 1957, לפני כ-60 שנה. הייתי באותה עת בן כ-6 שנים. תלמיד כיתה א'. בבית, בני המשפחה דיברו בעיקר את השפה הערבית-מצרית ומידי פעם את השפה הצרפתית. אבי המנוח, סבא רבא שלך, היה באותה עת בן 47 שנה. הוא לא ידע את השפה העברית. הוא התקשה ללמוד את השפה החדשה.

אני התחלתי ללמוד בבית ספר חב"ד: קמץ אל"ף אָה; קמץ בי"ת בָּה; וכו'. עד מהרה, דיברתי עם החברים בעברית, שיחקתי בעברית; רבתי בעברית; התקוטטתי בעברית; קיללתי בעברית ואפילו התחלתי לחלום בעברית.

לעומת שליטתי בשפה העברית, אבי התקשה בקליטתה. בתחילה, הוא השתתף באולפן ללימוד השפה העברית, אבל עד מהרה, צרכי פרנסת בני המשפחה, לא התירו לו להקדיש זמן ללימוד השפה באורח מסודר.

בחלוף כשנתיים לשהותנו בארץ ישראל אבי קנה עיתון שבועי הכתוב בעברית קלה, מנוקדת, עיתון בשם "למתחיל". הוא קרא בעיתון אות אחר אות, וכשאלה התגבשו למילה, ניסה להבין את פישרה. לא תמיד ידע. הוא נעזר בי. אני כבר הייתי תלמיד כיתה ג'. ילד גדול. קראתי מהר ממנו. אוצר המילים שלי היה גדול משלו. כל מילה שהרכיב מהאותיות בעיתון, אותה הפריח לעברי, זכתה לפירוש מיידי על ידי, במילים נרדפות, או בערבית או בתנועות ידיים.

היה זה ריטואל קבוע: סבא רבא יושב על מיטת סוכנות, ואני יושב למרגלותיו. הוא מלקט אחר אות, עד כי מתגבשת מילה – ואז הוא מרים את עיניו התכולות אלי, הגבות מתרוממות קמעא, לאמור: נו? מה פירוש המילה הזו? ואני יורה כחץ את פירושה.

הייתי בטוח באותה עת שאבי לא מכיר את השפה העברית. הבחנתי שאבי נמצא חצוי: מחד, הוא מצר על כך שאינו יודע עברית. מאידך, הוא רואה שהבן שלו שולט היטב בשפה העברית.

באחד הימים שאל אותי אבי לפישרה של מילה. אמרתי לו. תשובתי לא היתה מלאה בעיניו. הוא תיקן אותי. הוא אמר לי מה הפירוש היותר מדוייק. או-פה!!! תהיתי אם אבי מעמיד פנים כשהוא מפנה אלי שאלה בעברית.

בחרתי במשך שנים רבות לא להבהיר לעצמי את התהייה. במשך שנים התהלכתי בידיעה שאבי נתן לי את ההרגשה הטובה שאני מלמד אותו. הייתי מלא גאווה על חוכמת אבי, סבא רבא שלך.

הזוית האישית

ניסים שלם: זה הדז'ה-ווּ שלי. אני לומד ממך. למדתי ממך כיצד לפתוח תיקייה; למדתי ממך כיצד לצלם "סלפי"; למדתי ממך כיצד להעביר את התמונה מהטלפון הנייד אל התיקייה שזה עתה נפתחה. גם אם יש עניינים שאני מכיר ויודע, אתה יודע טוב יותר, חד יותר ומהיר יותר.

כל אלה ממלאים אותי גאווה בך. נכדי יקר שלי, עלה והצלח.

פברואר 2018