מאגר סיפורי מורשת

שמי מוטי קרסו, סבא של רגב. אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי ויחד עם נכדי, רגב, תעדנו את סיפורי:

הורי: אמי רנה לבית טננבוים שנולדה בפולין. אבי: יצחק קרסו שנולד בטורקיה. אני, נולדתי בחיפה, במרכז הכרמל בבית חולים אלישע בשנת 1949. גרנו, הורי, אחי ואני במרכז הכרמל, למדתי בבית הספר מגידו. מאחר ולא היו מספיק כיתות, חלק מהילדים למדו במשמרת בוקר מהשעה: שמונה בבוקר ועד  השעה אחת בצהרים ובחלק השני, למדו מהשעה אחת ועד השעה חמש בערב. מידי חצי שנה החליפו את המשמרות. והיו הרבה שעורי בית בדגש על ההרבה!

אלו היו חיים שונים מהחיים אותם מכירים הילדים של היום, לא הייתה טלוויזיה ובטח שלא סמארטפון או משחקים אלקטרונים. משחקי החברה היו מחניים,  שחמט, שש בש, דמקה ורמי. בתקופת החופשות מלימודים, הייתי עושה משלוחי פרחים, או שהיינו יוצאים לוואדי שליד הבית, תופסים נחשים ומוכרים אותם לגן החיות בחיפה. עד גיל שבע היינו בונים עגלות, איתם היינו מתדרדרים בירידות, העגלה הייתה מורכבת מפלטת עץ.

עגלות העץ שבנינו

אהבתי מאוד לבנות, לפרק ולחקור כיצד חפצים עובדים, כמו שעונים אותם פרקתי כדי לתקן … ועוד… עד היום שאני מתקן לילדים ולנכדים את הצעצועים שנשברים בהנאה.

אחרי שחגגו לי את בר המצווה נסענו לדרום אמריקה, לארגנטינה בואנוס איירס. איזו חוויה!!!!

בטקס הבר מצווה שלי

איזו חוויה!!!! עלינו למטוס וזה היה בשנת 1963 כשהאוטובוסים בארץ נראו כך והמטוס  נראו כך….

טסים לארגנטינה

לפני הנסיעה גרנו כשבועיים במלון "דביר" שעל הכרמל, מאחר וקראו לי "שובבני" עשיתי מעשה שובבות להצדיק את שמי. בשעות הלילה נהוג היה להוציא את הנעליים אל מחוץ לחדר למסדרון ובשעות הבוקר המוקדמות עובד המלון, היה מצחצח את הנעליים. אז אני החלטתי להחליף את זוגות הנעלים בין החדרים ובבוקר וואו! איזה בלאגאן היה. הנסיעה הייתה חוויה מרגשת במיוחד. להיפרד מהמשפחה ולטוס, זה היה דבר נדיר בשנת 1963.

בשנות השישים לא הייתה תקשורת כמו היום. הקשר היה באמצעות מכתבים שמיום המשלוח ועד יום הקבלה לקח לעיתים כחודש ימים. אבא שלי התמנה לפתוח ולנהל סניפי בנק דיסקונט בדרום אמריקה. השנתיים הראשונות היו לי קשות, אי ידיעת השפה, שינוי שיטת לימוד וחברה. הלימודים בבית הספר האנגלי היו משמונה בבוקר עד ארבע אחה"צ הנסיעה לקחה שעה לכול כיוון כך שהייתי יוצא מהבית בשעה שבע וחוזר בחמש ואז שעורי בית. ולא רק זה – למורים הייתה הזכות להכות את התלמיד !!! או לתפוס אותו באוזן ולהוביל אותו לפינה נחשו כמה פעמים זה קרה לי? החברה היחידה שהייתה לי היו חמישה ילדים ישראלים שהיו גדולים ממני.

בסוף שנת הלימודים דרשתי מהורי לעבור לבית ספר אמריקאי או לחזור לארץ. בבית הספר האמריקאי, היו חיים אחרים חיי חברה בשפע ומורים אין מילים לתאר. במהלך השהות שלי בארגנטינה טיילתי בכול ארצות דרום אמריקה, צ'ילי, ברזיל, אורוגואי. בנוסף, חוויתי ארבע מהפכות – בהם הצבא החליף את השלטון הקיים בשלטון חדש. ממש מפחיד.

כל קיץ הייתי טס לארץ לחופש מבלה עם החברים מבית הספר העממי הייתי מקנא בהם, כי חיי החברה שלהם למרות שהיו פשוטים – היו אמיתיים. הם קינאו בי שאני טס וגר בחו"ל, אבל לא ידעו שהייתי מעדיף את ישראל בלי טלוויזיה, בלי רישיון נהיגה ובלי חברות במועדון חתירה. היה לי חדר מאובזר בטלוויזיה, טלפון ובפטיפון וואו איזה חיים לעומת אלו בארץ.

 בחדרי הפרטי בחו"ל

בשנת 1967 חודש לפני מלחמת ששת הימים, חזרתי לארץ לאחר שסיימתי את לימודי התיכון. עד לגיוס בחודש אוקטובר, עבדתי בחוות הסוסים ורד הגליל אצל יונה ויהודה אבני, שהקימו את החווה אז בשנת 1967 התחילו להקים אותה.  התגייסתי לחיל הקשר (היום תקשוב) שירתי ביחידה מטכלית, שהשתתפה בכול פעולות המודיעין בשטחי האויב מצריים וסוריה בעיקר. בתקופת השירות הצבאי, הכרתי את סבתא נילי ובסיום השירות התחתנו ועברנו לגור בירושלים, נילי ירושלמית מלידה.

השתתפתי במלחמת ההתשה משנת 1968 ועד שהשתחררתי בשנת 1970. השתתפתי במלחמת יום הכיפורים הייתי מגויס מתחילת המלחמה באוקטובר 1973 ועד מאי 1974 וכן השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה ובין לבין התנדבתי לשרות מילואים של יותר מ-45 יום בשנה.

למדתי מנהל עסקים וניהלתי כמה חברות בתקשורת, בתחום הטלוויזיה הרב ערוצית בארץ ובעולם. שילבתי טכניקות חדשניות בתחום הטלוויזיה הרב ערוצית לערצים כמו נשניונל ג'יאוגרפיק, דיסני, וגופי שידור כמו יס והוט ופלטפורמה שניהלתי את הקמתה באוקראינה. במסגרת העבודה נסעתי להרבה ארצות  באירופה, במזרח הרחוק ובכלל בעולם. סבתא נילי ואני שילבנו עבודה וטיולים.

נילי למדה חינוך ואומנות והייתה מורה לעיצוב ועשייה ופעילה בכתיבת  תוכניות לימודים לבתי ספר והשתלמויות למורים. במהלך השנים נילי התמקדה בפיסול השתתפה ומשתתפת בתערוכות בארץ ובעולם. במהלך השנים נולדו לנו ארבעה ילדים: ערן ולו יש שלושה ילדים: רותם (הנכדה הבכורה, קצינה בצבא), עומרי (פרמדיק בצבא) ונוגה. בתנו אילת ולה יש שלושה ילדים: ליה, יהב ורגב. ושתי  בנותינו התאומות לימור וליטל.

משפחתנו נוהגת להיפגש ביום ששי או שבת לארוחה משפחתית, חגים עם המשפחה המורחבת  וכמובן בימי הולדת או כל אירוע משפחתי אחר. אנחנו מאוד קשורים במשפחה. כולל המשפחה במורחבת. שמשתדלת להקים פרויקטים משפחתיים ופגישות בחגים ובכלל.

אנו שומרים על קשר רציף עם הילדים ונכדים. דוגמה חמודה: משן שנופלת לנכד כמו המכתב של רגב.

המכתב שקבלנו כשלרגב נפלה שן

וזו התשובה שרגב קיבל מאיתנו:

שלום רגב אהוב שלנו,

זו אני, פיית השיניים, מירושלים

היות ונשרה לך שן, ביקרתי אותך ממרחק בזמן שישנת

והשארתי לך מתנה. נשיקה של קסמים, נשיקת אמונה, שהכוח נמצא בידך

ואם תתאמץ, כל דבר שתרצה יהיה אפשרי עבורך;

איתה עוד תגיע רחוק וגבוה, עד קצה העולם;

תנסה, תעשה, תעופף, תרחף, תקטוף את הכוכבים כולם. ותסתכל מתחת לכר.

הקשר שלנו ממשיך בדוגמאות רבות, כמו לוקחים את רגב השחקן הצעיר במכבי, למשחקים ובדרך לוקחים גם עם חבריו. מבקרים את הנכדה שנשארת שבת בבסיס

ובסיום קורס קצינות-כולנו ביחד ועוד ועוד ועוד…..

מלווים את רגב למשחק מכבי

אנחנו נוסעים לסופי שבוע משותפים במרחבי הארץ. המפגשים שלנו מלווים בסיפורים, משחקים וחוויות משותפות ומשתדלים לשמור על קשר הדוק.

 משפחתנו המגובשת

אני, סבא מוטי וסבתא נילי עם רגב קרסו שטרנברג, נכדנו האהוב

הזוית האישית

סיפורו של סבא מוטי קרסו, תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.