מאגר סיפורי מורשת

שמי ולדימיר קוזמין, נולדתי בשנת 1843, בפנזה שברוסיה. ובשנת 1991 עליתי לארץ ישראל.

בשנת 1957, גרנו בסיביר שברוסיה, כשהייתי בן 14 המשפחה שלי – אני, אחותי הקטנה נטשה, והוריי פסרסקוביה ופיטר, הייתה אמורה לעבור דירה מהעיר בה גרנו, קמרובו, לעיר אחרת, יקוטסק, במרחק 5000 קילומטר.

אחת הדרכים לנסוע לעיר הזאת היא בחורף, כשיש שלג וקרח, נוסעים עם משאית על הקרח.

אני נשארתי חצי שנה בעיר קמרובו לסיים את שנת הלימודים עד הקיץ, בהשגחה של הדודה שלי.

כאשר הגיע הקיץ יצאתי לדרך, כבר לא היה קרח, לכן נאלצתי לנסוע בדרך יותר ארוכה במשך שבועיים. בשבוע הראשון החלפתי שלוש רכבות ובשבוע השני שטתי על שתי אוניות.

כאשר שטתי על אחת האוניות גנבו לי את הארנק עם כל הכסף, לא היה לי גרוש כדי לקנות ארוחה במסעדה של האוניה.

החלטתי לנגן על האקורדיון שהיה איתי, כדי להרוויח כסף לאוכל. וזה עזר לי לשרוד שבוע שלם על האוניה.

ההורים חיכו לפגוש אותי על החוף של הנמל. אמא הייתה עצובה לראות אותי רזה אחרי הנסיעה.

הזוית האישית

ניקול – לדעתי סבא שלי נהג באופן חכם כשגילה שאבד לו הארנק, במקום להיכנס ללחץ הוא פעל בצורה יעילה וניצל את היכולות שלו במוזיקה.