מאגר סיפורי מורשת

שמי בארי אברמוב ובמסגרת תכנית "הקשר הרב-דורי" אנחנו מציגים את הסיפור המרתק של סבתא שלי – רולי. חבריי הטובים שחר ורפאל, שלומדים בכיתתי, כיתה ה' גלקסיה, שבבית הספר ע"ש אילן רמון בגן יבנה, היו השותפים שלי ושל סבתא רולי לחוויה המיוחדת שלנו.

בין התמונות שסבתי הביאה למפגש שלנו בתכנית, מצאתי תמונה אחת ישנה ובלויה במיוחד, בשחור לבן כמובן. בתמונה נראית נערה לבושה בחלוק לבן שאוחזת בידה תינוק. ביקשתי מסבתא שתספר לי על התמונה הזו. קיוויתי שתספר בקצרה ואוכל די מהר לחזור לשחק עם חברים שלי, אבל אומרים ש"תמונה אחת שווה אלף מילים", אז במקרה של הסבתא הפרטית שלי תמונה אפילו שווה יותר…

בין התמונות שסבתי הביאה למפגש שלנו מצאתי אחת בלויה וישנה… (1962)

"זאת אני שבתמונה, לפני המון שנים, כאשר למדתי לימודי אחיות ברומניה". רק החלה לספר וכבר היה ברור שזיכרונותיה ודמיונותיה הפליגו הרחק ושחבריי ואני לא נחזור בקרוב לשחק. "הספקתי לעבוד מעט מאוד כאחות ברומניה, לעומת זאת, בישראל עבדתי כאחות במשרה מלאה למעלה מארבעים שנה, התנסיתי בתפקידים מכובדים ואפילו קיבלתי פרסי הצטיינות.

אבל הדבר מפתיע הוא שבעצם הדרך שלי לא התחילה מתוך בחירה או הגשמת חלום. לעבוד כ"אחות" זה בהחלט לא המקצוע שחלמתי עליו. מאז שהייתי קטנה רציתי דווקא להיות מורה. עוד כילדה קטנה בגן הייתי אוספת את הבובות שלי, הן היו ה"תלמידות" שלי ואני הייתי ה"מורה" שלהן. כתבתי להן מילים על הלוח, למרות שבכלל לא ידעתי עדיין לכתוב. הרבה ילדים חולמים להיות רופאים ואחיות, להציל אנשים, אבל אני בכלל פחדתי מדם, פצעים ומחלות. אני אהבתי את השפה הרומנית, אהבתי לקרוא ספרים, ולכן רציתי להיות מורה לספרות.

רצה הגורל ועם סיום לימודיי בתיכון נפתחו שערי היציאה מרומניה, לאחר שנים בהן נאסרה העלייה ארצה. ההורים שלי רצו לעלות והם תכננו את עתידנו בארץ ישראל. הם שמעו מקרוביהם בארץ שמקצוע הסיעוד מאד מבוקש ושנדרשות בארץ יותר אחיות מאשר מורות לספרות. כך התגנב למוחם הרעיון המוזר שאלמד את המקצוע הזה על מנת שלכשנעלה ארצה יהיה בידיי מקצוע מבוקש. את השאיפה שלי ללמד מימשתי שנים רבות אחר כך ואת אהבתי לשפה הגשמתי במידה מסוימת בכך שנותרתי חובבת ספרים מושבעת, אבל אלו כבר סיפורים אחרים".

"סבתא, אז הלכת ללמוד משהו רק כי ההורים שלך אמרו לך לעשות את זה?", התפלאתי.

"אלו היו זמנים אחרים, ובהיותי נערה ממושמעת, הסכמתי לכך. עברתי את מבחני הקבלה והתחלתי ללמוד. לשמחתי, שנת הלימודים הראשונה הייתה שנה עיונית, בה למדתי מקצועות מעניינים שלימדו ביולוגים ורופאים. מאחר ונהניתי מהלימודים, שכחתי מהפחדים. בקיץ של אותה שנה החלו הלימודים המעשיים. תחילה רק טיפלנו בבובות והזרקנו זריקות לכרים ובכך לא התקשיתי כמובן, אך לאחר מספר חודשים נשלחנו לבתי חולים. שם המטופלים כבר לא היו בובות אלא אנשים אמיתיים… וזה היה שינוי דרמטי.

לאחר כמה פצעים בהם טיפלתי ועוד כמה ניתוחים בהם צפיתי חזרו אלי הפחדים ואיתם גם החשש שאינני מתאימה לעבוד כאחות. התחושה שמשלוח ידי נכפה עליי והנה אני אהיה אחות בעל כורחי קיבלה אצלי ביטויים שונים, כמו התעלפויות והיעדרויות עד שלבסוף גמלה בליבי ההחלטה לעזוב את הלימודים. אלא שכולם נרתמו למשימה לשכנע אותי לא לוותר. הוריי (ובהשפעתם גם בעלי לעתיד) סיפרו סיפורים שונים המהללים את אצילותו של מקצוע הסיעוד, דיברו על ליבי ועודדו אותי ואף הקפידו להוסיף מעת לעת עיסוי מרגיע לרגליים הכואבות שלי. התמיכה הזאת עשתה את שלה, למרות שובו של החלום הישן להיות מורה ועל אף הקשיים בהם נתקלתי בהתנסות, סמכתי על המלצתם. לא רק שלא נשרתי מן הלימודים, התחלתי אפילו להשקיע בכך זמן רב יותר מבעבר. התמודדתי עם החולשות שלי והסתגלתי למציאות. עם הזמן אף התחלתי ליהנות ממתן העזרה והוקרת התודה של המטופלים ואט אט חשתי סיפוק מהעשייה שלי.

בחלוף שלוש שנים סיימתי את לימודיי בהצלחה והתחלתי לעבוד כאחות במחלקת ילדים. הייתי גאה בעצמי!!! חצי שנה לאחר מכן קיבלנו את האישור הנשגב לעלות לארץ. התחילו תלאות חדשות כמובן, אבל העובדה שהייתי אחות עזרה לי להיקלט ולהתמודד איתן."

"על אילו תלאות את מדברת סבתא, הרי רציתם לעלות ארצה, לא?!".

"שלושה חודשים אחרי שהגעתי לאולפן, אליו מגיעים עולים חדשים ללמוד את השפה העברית, הבנתי שדוברי עברית לא נצא מן האולפן. כולם באולפן היו רומנים לשעבר ולכן סביבי דיברו רק ברומנית. מאד דאגתי גם לפרנסת הוריי המבוגרים והתעקשתי שלא לבזבז את זמני, ובמקום לשפר את הרומנית שלי באולפן מיהרתי לחזור לעבוד כאחות. כך, עם השפה הדלה שהייתה בפי, התקבלתי לעבודה בבית החולים "תל השומר". השנה הראשונה בבית החולים היוותה עבורי אתגר אמיתי מכיון שהייתי צריכה להתגבר בה על הפער התרבותי של מי שזה עתה היגרה לארץ חדשה ועל קשיי השפה במקביל לאתגרים מקצועיים רבים".

השנה הראשונה בבית החולים (1965)

"למרבה הפלא, חלפו שנים מעטות בלבד והנה הצטיינתי, התקדמתי והפכתי לאחות אחראית במחלקה. במבט לאחור זו הייתה התקופה הכי משמעותית בחיי. התקופה הזו נמשכה 16 שנים ובסופן שבתי לספסל הלימודים באוניברסיטה, סיימתי לימודים אקדמיים לתואר ראשון ושני והגשמתי את החלום המקורי שלי – להיות מורה, אמנם לא מורה לספרות, אלא מורה לסיעוד, שלא במקרה היא גם חובבת ספרים מושבעת. בשלוש עשרה השנים הבאות עשיתי ככל יכולתי כדי שהסטודנטיות והסטודנטים יהפכו להיות אחיות ואחים מקצועיים, כאלו שמכבדים ואוהבים את האדם החולה ובני משפחתו שנזקקים להם ברגע של קושי בחייהם.

הצטיינתי, התקדמתי והפכתי לאחות  אחראית במחלקה (1981)

והיום אני יושבת כאן איתכם, עם הנכד שלי וחברים שלו, ומקווה שאחרי שהאזנתם לאחד הסיפור המשמעותיים של חיי תרצו ללמוד ולקבל עצה ממי שניסיון חייהם רב משלכם. ההתמודדות עם קשיים שונים במהלך החיים שלנו מביאה אותנו להגשים חלומות ולחוש שלחיים שלנו יש משמעות.

והגשמתי את החלום המקורי שלי – להיות מורה (1989).

הזוית האישית

סבתא רולי: שמחתי מאד להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, הייתה זו הזדמנות מיוחדת להתחבר לקבוצת ילדים חכמים, סקרנים ומעניינים. נהניתי לשמוע סיפורים של בני דורי, כאלה שנולדו בארץ והשתתפו בהקמת המדינה ואחרים שהתנסו בחווית העלייה מארצות שונות. עבורי, לעניין את נכדי וחבריו בקטע מחווית חיי – זו התנסות משמעותית וחשובה.

חשוב לי להדגיש שכדאי תמיד להקשיב לעצת המבוגרים המשמעותיים שבסביבתנו כי כוונותיהם תמיד טובות ונסיון חייהם רב משל הצעירים. יש להם תמיד תרומה אדירה ובהחלט מומלץ לצעירים שבינינו לשמוע בקולו של המבוגר, האחראי והמשמעותי.

כמו כן, חשוב לי להדגיש לכל מי שאי פעם יקרא את סיפור חיי, שלעולם אסור לוותר. חשוב להציב מטרה ולהתמודד עם כל קושי שיהיה בדרך. קשיים, התעקשות והתמודדות עימם רק מגבירים את הצורך להשגת המטרה שתציבו לעצמכם. בנוסף, בחרו בעיסוק שיש בו אהבת חינם בין אדם לאדם, עיסוק שיש בו תרומה ונתינה לסביבה גם אם הוא לא תמיד מתוגמל כראוי. עיסוק שיש בצידו תחושת סיפוק יעשה את עולמנו לעולם טוב יותר ומשמעותי הן לנו והן לאחרים סביבנו.

בארי: נהניתי מהחוויה של הקשר הרב דורי מכיוון שאני, סבתי וחבריי עבדנו בשיתוף פעולה, למרות פערי הגיל בינינו. התרגשתי לשמוע את הסיפור של סבתי וסוף סוף הבנתי כיצד קרה שהיא הפכה להיות אחות בבית חולים ואחר-כך גם מורה לסטודנטים ובהחלט מורה לחיים.

רפאל: מאד אהבתי את הסיפור של סבתא של בארי וגם את תהליך הכתיבה.

שחר: הופתעתי לטובה מסיפורה של סבתא של בארי, כי גם סבתא שלי היא אחות לשעבר, אהבתי מאוד את התהליך שעברנו. תודה רבה ש"אימצת אותי".