מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1949 במונטוידאו, למשפחה של הורים ניצולי שואה, שהיו בעצמם "עולים חדשים" באורוגואי שבדרום אפריקה. הם לא דיברו את השפה המקומית, ספרדית ובבית דיברנו רק אידיש. ההורים שלי עבדו קשה ולמשך הרבה שעות, כדי  להביא פרנסה הביתה.

 

זכור לי, בהיותי בכיתה א', המורה ביקשה שארשום על הלוח את השם של אימי. עמדתי מול הלוח ולא רשמתי כלום, אז המורה האיצה בי, "נו תרשום כבר נו", ואני עומד ולא זז, המורה התעצבנה ושאלה: איך אבא שלך קורא לאימה שלך? אני לא זז, "אתה תישאר כאן מול הלוח עד שתרשום את שמה", פסקה.

מי שהצילה את המצב הייתה אחותי מינה, שבוגרת ממני בשנתיים, קראו לה והיא אמרה לי "נו באמת, אתה לא יודע לרשום את השם של אימא?"אז עניתי לה: קוראים לה ייֶנְטֶאלֶע באידיש! ואני מתבייש ונורא פוחד שכל הילדים יצחקו עליי! ואז היא אמרה לי: "מה, אתה לא יודע איך קוראים לאימא בספרדית?" לקחה את הגיר ורשמה בגדול על הלוח זַאנֶטַה! פשוט מאוד.

 

חיינו בסביבה שההורים שלנו לא הרגישו חלק ממנה, זה היה הם (הגויים) ואנחנו. לכן כשבגרתי קצת, הלכתי בעקבות אחותי לתנועת נוער ציונית "דרור" ושם הייתי במסגרת של נערים יהודים וקיבלנו חינוך ישראלי וסוציאליסטי. חונכנו לשאוף להגשים את עצמנו בארץ ישראל. וכך היה.

 

כאשר מינה סיימה את הלימודים, אבא ואימא, שהיו די מבוגרים, החליטו לעלות ארצה, למרות שזה היה כרוך בסבל די קשה, בהיותם פליטים שהצליחו לבסס את עצמם לאחר שנים באורוגוואי , ולהתחיל חיים חדשים בארץ חדשה (ישראל), הנלחמת כל הזמן על חייה, כשאין שפה (עברית) ולא פרנסה מובטחת. אבל הלהט הציוני בער בעצמותינו, ועלינו ארצה.

 

העשרה: תנועת דרור: תנועת דרור הייתה תנועה ציונית-סוציאליסטית שפעלה בגולה. התנועה דגלה בחינוך לערכים לאומיים וסוציאליסטיים, טיפוח תרבות יהודית, לימוד השפה העברית והגשמה חלוצית של הרעיונות הציוניים.