מאגר סיפורי מורשת

אי שם בהרי האטלס של מרוקו בכפר ששמו אגויים בשנות החמישים, חיו סבא שלי ז"ל מסעוד ביטון, וסבתא שלי סעדה ביטון, שתיבדל לחיים ארוכים, עם ילדיהם.

הם חיו ביחד משפחות יהודיות וערביות יחד. לאורך חייהם בכפר היו אנשים דתיים, ששמרו באדיקות על יהדותם לצד ערבים ומוסלמים יחד.

לסבי היו מספר מקצועות, כורך ספרים, סנדלר, מכין את הרתמות של הפרדות והסוסים, והכי מרגש שסבי היה מוהל. כשנולד בן זכר היו מודיעים לסבי, והוא היה רותם את הפרידה שלו ויוצא לדרך במשך שלושה ימים, כדי להספיק לימי מילה של הילוד, וגם מתנה היה נותן (ממון).

בשנות החמישים הסוכנות הגיעה לכפר "אגויים" ואספה את כל היהודים שבכפר בחשאיות, כדי לעלות אותם לארץ ישראל. סבי וסבתי מיד אספו את מטלטליהם הדלים, ועזבו את ביתם, ואת המקום שחיו בו בכבוד וביושר עם שכניהם, והשמחה הייתה מרובה, כי תמיד שמעו כי ארץ ישראל, היא  ארץ זבת חלב ודבש.

המסע המרתק נמשך שלוש שנים, בעיקר בהמתנה בעיר "קזבלנקה" כדי לעלות לארץ ישראל.

בהגיעם לארץ ישראל הם נשלחו לנהריה. סבי המשיך להיות מוהל, ואפילו מהל את חלק מנכדיו בארץ ישראל, והשמחה הייתה מרובה.

רוב הגברים שהגיעו עמו עבדו בעבודות שהיו באותה תקופה, בעיקר ליער וליישב את המדינה, ולכן על סבי הוטל לטעת עצים, שעד היום  מלבלבים במסגרת קרן הקיימת לישראל (קק"ל).

ביום רביעי בתאריך 1 למרץ 1972, נסע סבי בטיולית, בסיומו של יום עבודה ביערות מצפה אחיהוד, שבגליל המערבי. הטיולית סטתה מהדרך עלתה על מוקש והתפוצצה. שלושה עשר מנוסעי הטיולית נפצעו וביניהם סבי שנפצע קשה מאוד. סבי פונה לבית החולים אך לא החלים מפצעיו. שנים של סבל וטיפול מסור של משפחתי לא הועילו, לבסוף וסבי נפטר בתאריך 8 לאפריל 1981 בן שבעים ואחד במותו. סבי הותיר את סבתי עם עשרה ילדים.

סבי ז"ל הונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מספר 49.

לצערי לא זכיתי להכיר את סבי ז"ל, אני קרוי על שמו והנכד הכי קטן מתוך ארבעים ושישה נכדים.  יהי זכרו ברוך!

הזווית האישית

יניר – ההרגשה כי יש תיעוד לפועלו של סבי למען ארץ ישראל, מהווה עבורי גאווה, אני מקווה שגם אני בהגיעי ליום הגיוס לצה"ל, אתרום ואתן את כל כולי למען ארץ ישראל.