מאגר סיפורי מורשת

התברכתי בהורים אוהבים עם נתינה אין סופית ועם עקרונות חינוך נכונים שתרמו לכך שגדלתי כילדה ונערה לא מפונקת וחברותית ביותר. אהבתי במיוחד שהחמיאו לי והופתעו מכך שאני בת יחידה, כולל בשירות הצבאי.

אמי – אוריקה כץ נולדה בעיר שלנו (פיאטרה ניאמץ) כבת למשפחה של שבעה ילדים. בתקופת מלחמת העולם השנייה לימדה כמורה צעירה בבית הספר היהודי והייתה פעילה מאוד בתנועה הציונית. (התלמידים והמורים היהודים נזרקו מבתי הספר המקומיים). היא הייתה מורה למתמטיקה שכהכנה לעלייתה ארצה למדה ראיית חשבון.

אבי – אליאס כץ נולד באותה עיר כבן למשפחה של ארבעה אחים. למד משפטים בבוקרשט בירת רומניה ובסיום הלימודים וההסמכה פתח משרד מצליח בנוסף לעבודתו כעורך דין בבית המשפט בעיר שלנו. בתקופת המלחמה (מלחמת העולם השניה) נשלח עם כל הגברים היהודים למחנה עבודה באזור ביצתי קשה, שם רובם מצאו את מותם. הוא ניצל בזכות היותו בעל מקצוע מוכשר שמפקד המחנה נעזר בו בנושאים מקצועיים כלליים ופרטיים.

בסיום המלחמה הכיר את אמי והתחתנו וכשהייתי תינוקת בת שנה הגישו בקשת עלייה לארץ. לצערנו היינו במשך שנים מסורבי עלייה עקב מקצועו המבוקש של אבי, עורך דין. מקצוע זה היה חיוני באותה תקופה (רוב עורכי הדין הטובים בעיר היו יהודים). בתחילת שנת 1964 עלינו לארץ והחלה תקופה לא קלה של לימוד שפה, שילוב שלי בבית הספר ושל הורי בעבודות מתאימות. זה היה בעייתי במיוחד לאבי כיוון שמקצועו דרש ידיעה טובה של השפה. לשמחתי הצלחנו להתאקלם בזכות נחישות וכוח רצון עז להשתלב בחברה וגם תמיכה מבורכת של משפחתנו הותיקה בארץ.

הורי אוריקה ואליאס כץ

סבים וסבתות, דודים ודודות

הסבים משני הצדדים נפטרו לפני שנולדתי, הסבתא מצד אבי נפטרה כשהייתי בת 4 ואת הסבתא מצד אמי פגשתי לראשונה כאן, כיוון שעלתה לארץ בינקותי. את הדודים ובני הדודים מצד אמי חוץ מהאחות הבכורה ומשפחתה, הכרתי רק כשעליתי ארצה. כל הדודים מצד אבי נפטרו צעירים יחסית עוד ברומניה. התברכתי בהרבה בני דודים צברים (ילידי הארץ) שקיבלו אותי באהבה ובתמיכה גדולה ותרמו רבות לקליטתי המהירה בארץ. בעלי אלי ואני הכרנו בטכניון כסטודנטים עתודאים באותה פקולטה ובסיום הלימודים התחתנו ושירתנו בצבא בתחום המקצועי שלנו. אני המשכתי לשירות קבע אותו סיימתי כראש ענף מזון בדרגת סגן אלוף. אלי חזר לאקדמיה והמשיך לדוקטורט בתחום הדלקים שבו גם שירת והתמחה בשירותו הצבאי. בהמשך השתלב במשק הדלק בארץ וגם בחו"ל.

ילדינו ונכדינו

נולדו לנו 4 בנים חמודים ומוכשרים – אורן,ארז, אלון ואמיר. אורן הבכור, אבא של ענבר, התחתן בבוא היום עם בת כיתתו תני ונולדו להם ארבע בנות מקסימות – יעל,ענבר,תמר ורותם. גם אחיו של אורן הקימו משפחות ולכל אחד מהם שלושה ילדים שמהווים יחד עם ענבר ואחיותיה חבורת בני דודים שובבים ומלוכדים שנפגשים בכל שבוע לארוחה משפחתית בביתנו וגורמים לנו המון נחת, אושר ועניין – זהו שבט זהבי!

תמונה מקורית – משפחת זהבי בעלי אני וארבעת ילדינו

 תמונה משוחזרת – בעלי ואני עם ארבעת הנכדות

ילדות מאושרת בעיירה יפיפיה

נולדתי בצפון מזרח רומניה בעיר "פיאטרה-ניאמץ" (Piatra-Neamtz). גדלתי כבת יחידה להורי. גרנו בבית פרטי מוקף גינה, והיו לי המון חברים בגן ובבית הספר היסודי שסיימתי שם. העיר בה גדלתי הייתה ציורית מאוד, מוקפת שלושה הרים השייכים לרכס הקרפטים המזרחיים של רומניה. נהר הביסטריצה עובר בה ובו שטו רפסודות שהובילו עצים מהיערות שבסביבה למפעל הנייר שהיה בקרבת העיר. בנוסף, זו הייתה עיר עם מורשת היסטורית של מאות שנים ששימשה גם כבירת חבל מולדובה במאה ה – 16. בתקופת ילדותי שם, זו הייתה עיירת קייט עם אקלים נפלא עבור תיירים מכל רחבי רומניה.

בגיל שלוש הלכתי לגן ותקופה זו זכורה לי כחוויה נהדרת בניצוחה של גננת מקסימה ומחבקת. זכורות לי במיוחד חגיגות סיום השנה בגן בהם הופעתי בהצגות  ודקלמתי שירי משוררים, דבר שהיה מקובל ומוערך מאוד. עם רוב חבריי מהגן המשכתי בגיל 6 לכיתה א'.

אני בגן הילדים     

אני בגיל שלוש   

היום הראשון בבית הספר היה מרגש ביותר כיוון שהתקבלנו בחיבוקים וזרי פרחים על ידי תלמידי כיתה ה' שהיו בהמשך החונכים שלנו. בנוסף ללימודים היו פעילויות רבות וטיולים בעיר והחל מכיתה ג גם ברחבי המדינה. הטיול השנתי נמשך שבוע כאשר אורגנו לנו קרונות לינה ברכבות. החל מגיל שש, השתתפתי בחוגים שונים – ציור, בלט, טבע וידיעת הארץ. לשמחתי התעניינתי בנושאים רבים ומגוונים וכך נחשפתי מגיל צעיר לשפע פעילויות. כמו כן מאד אהבתי לקרוא, לצייר ולשחק שחמט ושש בש. אומנם הייתה לי ילדות מאושרת עם המון חברים כתלמידה טובה ומקובלת, אך לרגע לא שכחתי שאני יהודייה ומצפה כל חיי לעלייה לארץ – שהתעכבה במשך 14 שנה היות והורי היו בעלי מקצועות מבוקשים ברומניה של אותה תקופה.

החלום שהתגשם

אחרי שנים של המתנה עליתי ארצה עם הורי בתחילת 1964. כאן התאחדנו בהתרגשות גדולה עם משפחת אימי והכרתי לראשונה הרבה דודים, דודות ובני דודים. קיבלנו דירת שיכון בפתח תקווה ותוך שבועיים הורי הלכו לאולפן אקדמאים בנצרת למשך 10 חודשים. למזלי, דודי דוד ואשתו רינה שגרו בפתח תקווה, התעקשו שאשאר אצלם על מנת ללמוד עברית באולפן לנוער למשך 3 חודשים ולהתחיל את שנת הלימודים בבית ספר תיכון רגיל. הסתבר שהיה קושי גדול להתקבל לתיכון "ברנר" המכובד שלא רצה לקלוט תלמידים עולים ולכן התקבלתי על תנאי למשך 6 חודשים. נדרש ממני מאמץ והשקעה של לימודים שנמשכו מידי יום עד חצות כדי להשתלב גם במקצועות שחייבו ידע טוב בשפה העברית. למזלי היה לי בסיס מצויין במקצועות הריאליים – מתמטיקה, פיזיקה וכימיה. בעיה נוספת לא פשוטה הייתה אי ידיעת השפה האנגלית שלא נלמדה ברומניה (למדנו צרפתית ורוסית) בעוד שתלמידי הכיתה למדו כבר ארבע שנים אנגלית. הקושי העיקרי שחוויתי היה חוסר היחס ואדישות של תלמידי הכיתה כלפיי במשך כחודשיים עד ש"גילו" שאני נערה חיובית, משתלבת, חברותית ותלמידה טובה מאד. סיימתי את התיכון בהצלחה והתקבלתי במסגרת העתודה האקדמית לפקולטה להנדסה כימית בטכניון. בכך סגרתי מעגל חשוב מבחינתי בהיותי הבוגרת הראשונה של תיכון "ברנר" שהתקבלה ללימודי ההנדסה בטכניון. עם סיום התואר שירתתי בצה"ל בתחום המקצועי במשך 21 שנים והשתחררתי בדרגת סגן אלוף. בהמשך עבדתי כמהנדסת כימיה ומזון בחברת אוסם/נסטלה.

בשירות הצבאי

סטודנטית

הזוית האישית

ענבר: היה לי מאוד מעניין לשמוע על ההיסטוריה המשפחתית שלנו, היה לי מאוד מרגש לשמוע את הסיפורים של סבתא על איך התרחשו הדברים בעבר.

גבי: מאוד נהנתי מהפרויקט המעניין והחשוב הזה ומהאופן שבו הפעילות אורגנה בהמון הבנה והמון חן ומקצועיות על ידי הצוות המוביל. כמו כן, נהנתי מאוד בחברת הילדים, הסבתות והסבים שהשתתפו יחד איתי והציגו קשת רחבה ומעניינת של החברה הישראלית והעלייה מהארצות השונות. הסיור בבית התפוצות חיזק את המודעות להיבטים השונים שהעלנו בזמן הפעילות המשותפת. מודה לכולם על ההזדמנות.