מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים ערב, נולדתי בשנת 1947 בביטום שבפולין. נולדתי בשם מרלנה אקשטיין. שמי נבחר על ידי הוריי ואני נקראת על שם סבתי מצד אמי שנרצחה בתקופת השואה. עלינו לארץ ביוני 1949, ההורים שלי שהו במחנה מעבר באיטליה ועלו באונייה לארץ. העלייה לארץ נעשתה בחשאיות שכן השלטונות לא איפשרו להם לצאת רשמית משם.

שמי שונה בארץ ממרלנה למרים כשנכנסתי לכיתה א'. השם מרים היה יותר קשור לשפה העברית והוריי החליטו על כך. שם המשפחה שלנו היא אקשטיין והוא לא שונה. בבית הוריי דיברו ביידיש ובפולנית ושנתיים בערך אחרי העלייה לארץ החלו הוריי לדבר גם עברית.

לאבי קראו בשם הפולני – אביש, ובארץ הוא שינה אותו לאבישי. לאמי קראו בשמה הפולני – אדז'ה, ובארץ היא שינתה אותו לאדית. לא היו לי אחים ואחיות למרות שכן רציתי.

בפולין אבי הצליח לסיים את הפוליטכניקום, למרות הקשיים שהערימו על קבלת יהודים ללימודים גבוהים. הוא סיים את לימודיו כמהנדס חשמל. כשעלינו לארץ והשתקענו בעיר עכו, הוצעה לו עבודה כמסיק דוד -קיטור בבית חולים לחולי נפש, שקודם לכן שימש כבית כלא. אמי עבדה כעקרת בית.

בית ילדותי הראשון בארץ היה צריף במעברת עכו. היה זה חדר ומטבח בו גרנו שלושתנו. לי הייתה מיטת תינוק בה ישנתי עד גיל 5 כאשר מעליה היה פרוש שטיח קיר בו אהבתי להתבונן טרם הירדמותי. עם הקימה בבוקר היו הוריי אוספים את כלי המיטה ומאחסנים אותם במיטת התינוק שלי. בגיל 6 עברתי לעיר עצמה. הבית היה בית חדש בעל שני חדרים אליהם נוספו עם השנים עוד שני חדרים. הוא היה בקומת קרקע מתוך בחירה, שכן אבי היה קטוע חצי כף רגל ימין ושמאל עקב קפיאתם בתקופת היותו פרטיזן ביערות פולין. בית ילדותי בעיר עכו היה בית קטן וחמים, היה בו סלון ואני ישנתי בחדר עם הוריי. לדירה היתה מרפסת ועם ערב היינו יושבים בה לארוחת ערב (בלילות הקיץ). אני זוכרת שבמרפסת זו נהגו החתולים להמליט גורים אותם הוצאנו לרחבה שלפני הבית.

המאכלים המיוחדים של בית הוריי אפיינו את המטבח האשכנזי-פולני וכללו: כיסונים עם תפוחי אדמה, גפילטע פיש, מרק עוף, פירה, כוסמת, פלפלים ממולאים וכמובן עוף מכובס.

הוריי מאוד שמחו לעלות לארץ מאירופה שלאחר המלחמה והם התחברו עם אנשים אחרים שהגיעו  ממדינות שונות. אני לא זוכרת את הקליטה בארץ, אך מההורים אני יודעת שהיה די קשה. המעברה שבה גרנו הייתה מורכבת מאוהלים רבים ובהן משפחות שהגיעו ממדינות שונות. למעברה הגעתי כשאני בת שנה וחצי, עזבנו את המעברה כשהייתי בת שלוש בערך. הוריי שמרו על קשרים הדוקים עם הרבה משפחות לאורך השנים כשעברו לגור בעיר הם עברו ביחד עם כשבע משפחות נוספות. ישנו סיפור שהוריי סיפרו לי מהחיים במעברה: באחד הימים חזרתי לאוהל של הוריי ומלמלתי מספר מילים. הם לא הבינו את פשר המילים ולכן הם רצו לאוהל של השכנים, מסתבר שמלמלתי מילים בצ'כית – שפה שאותם שכנים דיברו.

שני סיפורים מיוחדים ומשמעותיים עבורי זכורים לי מבית הוריי. הם משמעותיים לי בשל הרגש הנלווה אליהם. הראשון קשור לגיל 6 בו ראיתי את אבי כל בוקר יוצא לעבודתו בשעה 5:00 בבוקר, רוכב על אופניו בשל החסרון של כפות הרגלים, תיקו הכיל ספרים שכן עבודתו לא דרשה זמן רב, והספרים היו ספרי פיזיקה ומתמטיקה שהעבירו עבורו את זמנו "בנעימים". סיפור אחר כואב עד מאוד, סיפורם של הוריי על תקופת היותם ביערות פולין ובריחתם ותפיסתם ושוב בריחתם מידי הגרמנים.

חברי הילדות שלי היו: צילה הניז, רחל בראון, רותי שומלק, דובצי טורקיס, רבקה אפרת, רחל איטקין, דפנה גלאס ושרה שטורם. היינו נפגשים אחר הצהרים ומשחקים בכל מיני משחקים, כמו: מחבואים ותופסת, המלך אמר, סימני דרך, מצא את המטמון, חבל וקלאס אבל בעיקר היינו הולכים לחוף הים. אני אהבתי את המשחק "סימני דרך" ובשעות הפנאי אהבתי לקרוא ולצייר.

למדתי בבית הספר "התומר". בית הספר היה ממוקם בבניין ערבי, הרצפות היו צבעוניות והדלתות היו מאוד ישנות. הכיתות היו מפוזרת בכל הקומות. בקומה השלישית היו הבוגרים, כלומר תלמידי כיתות ז' – ח', הם מאוד לא אהבו "שהקטנים" היו עולים לקומה זאת. הכיתות היו מאוד מרווחות ומקושטות, בעיקר בפתגמים ובשמות הועדות של הכיתה כגון: ועדת קישוט, ועדת התרבות, ועדת הספורט ועוד. למדנו: חשבון, תנ"ך, גאוגרפיה, היסטוריה, ספורט ואמנות. אהבתי את שיעור ספורט מכיוון שהייתי מאד טובה במקצוע זה, לא אהבתי את שיעורי חשבון, שם לא הבנתי מה רוצים מחיי. השפות שלמדנו בביה"ס היו אנגלית וערבית.

היחסים עם המורים היו מאוד קשוחים, לא פנינו אליהם בשמות הפרטיים כמו שנהוג כיום. היינו קמים כשהמורים נכנסו לכיתה. המשמעת הייתה רצינית וגם העונשים היו גם כבדים וגם רציניים כגון: להעתיק שלושה פרקים מספר התנ"ך, להעתיק משפט מסוים 300 פעם, לעמוד בפינה או לצאת למנהל. בבית הספר הייתה נהוגה תלבושת אחידה מאד מוקפדת שהייתה חולצה תכלת ומכנסים או חצאית בצבע כחול כהה. טיולים היו במסגרת שעורי גדנ"ע וזאת רק בכיתות הגבוהות. אחד המורים המשמעותיים עבורי היה שמריהו בירנבוים, שהיה המורה לתנ"ך. הערצנו אותו מכיוון שהוא היה מאד צעיר ומצאנו איתו שפה משותפת. לימים הוא הפך למנהל ביה"ס ואחר כך התמנה גם  לראש עיריית עכו.

בבית הספר היה חדר אוכל, אבל הוריי לא הסכימו שאוכל שם. הריח משם היה משגע, אני התחננתי שירשמו אותי אבל דבר לא עזר והוריי סירבו. הייתי בתנועת הנוער של "הנוער העובד והלומד". הייתה לנו חולצה כחולה ושרוך אדום. אהבתי מאוד הפעולות שהתקיימו באמצע השבוע ובסופי שבוע. זיכרון הילדות הכי משמח שלי הוא הטיולים שהוריי הרשו לי לצאת אליהם, ואילו זיכרון הכי עצוב שלי הוא שהיו טיולים שחברותי יצאו אליהם ולי לא הרשו. לא היו לי מריבות רבות עם הוריי, משום שברגע שההורים אמרו דבר מה, זו הייתה חובה לציית, אבל כן היו לי איתם ויכוחים בנושא טיולי בית הספר ותנועת הנוער.

מאלבום התמונות, לאורך השנים

תקופת הנערות

בתקופת בה הייתי נערה, האזנו למוסיקת רוקנ'רול וטוויסט. הערצתי מספר להקות כמו: להקת הביטלס והאבנים המתגלגלות, שלישיית גשר הירקון, התרנגולים ולהקת הנח"ל. האזנתי לשירי הזמרים: טום גונס, אסתר עופרים ויהורם גאון. בבית הקשיבו למוזיקה בשפת היידיש, ושמעתי את השירים של: דז'יגאן ושומאכר ומייק בורשטיין.

כנערים ונערות, בדרך כלל רקדנו ריקודי הורה אותם רקדנו בתנועת הנוער בערבי שישי ושבת.  בזמני הפנוי היינו נפגשים ברחוב, בים, יוצאים לרכוב על אופנים או שהיינו נפגשים בבתים של החברות. מפגשי כיתה התקיימו אך ורק בימי הולדת בר מצווה או בת מצווה, אותם היה נהוג לחגוג  בבתים של הילד/ ילדה. בחגיגות אלו נפגשו רק ילדי הכיתה ולא מעבר לזה. אירוע בר מצווה או בת מצווה אז נחשב לאירוע גדול. למעשה, ביחס לאופן בו חוגגים היום, זה נחשב לסתם מפגש.

כנערה, הלכנו למסעדה אחת – מסעדת חומוס בעיר העתיקה בעכו. ישבנו על צלחת חומוס ופיתה במשך שעתיים והרגשנו מלכים. אין מה להשוות את גיל ההתבגרות שלנו לילדים של היום. אנחנו היינו יותר משועממים, מסתפקים במועט, מי שמע על בגדים מיוחדים לבת מצווה או על מתנות יקרות. היה נהוג להביא ספר או ספר זיכרונות ובזה הסתפקנו, לא בגדים מפוארים. כל מה שהיה נלבש בשבת או בחגים היה גם טוב לאירוע כמו בת מצווה. לא עבדנו בחוץ אבל בהחלט עבדנו בבית ועזרנו להורים. החל מגיל 14 -15 כבר היו חברים וחברות אישיים יותר.

הקמת המשפחה

אני ובן זוגי למדנו באותה כיתה ומשם הכרנו. היה מקובל לצאת יחדיו לסרט, לטיול, אך זה לא כונה "כדייט" כפי שאתם משתמשים כיום במילה "דייט". בתחילת הנישואים גרנו בעיר עכו. נולדו לנו ארבעה ילדים מדהימים ויש לנו ארבעה נכדים מדהימים. הבן הבכור שמו נמרוד, הוא עורך דין ומתגורר בבנימינה. הבת השנייה שמה תגיל, היא רופאה היא גרה בחיפה. הבן השלישי גר ברמת גן והוא מהנדס. הבת הרביעית מוריאל, גם  גרה בחיפה והיא עורכת דין.

הזוית האישית

יובל הנכדה: מאוד נהניתי לשמוע את סבתי מספרת את סיפורה. בעקבות הראיונות עם סבתא למדתי קצת יותר על סיפור חייה המיוחד של סבתי ומאוד הופתעתי לשמוע על דברים שלא ידעתי אודותיה.