מאגר סיפורי מורשת

 

אבא של סבא רבא דוד (שמואל) ואח שלו (מורנו) היו בשבי. אמנם, פינו את כולם מהרובע היהודי בזמן מלחמת העצמאות, אבל בגלל שלאמא של סבא רבא דוד (סולטנה) הייתה דלקת פרקים, בעלה ומורנו נשארו שם איתה. בזמן הלחימה, נפל פגז על ביתה של סולטנה, והיא נהרגה, ואז לקחו את שמואל ומורנו בשבי. באותו זמן סבא רבא דוד נלחם על הרובע ושירת בצבא. לאחר החזרה מהשבי הם גרו בקטמון. כתוצאה מהשבי מורנו ואביו חטפו מחלות במעיים. כשחתמו על הסכמי שביתת הנשק, קבעו את הקו הירוק, ואז גם נערכה החלפת שבויים. מורנו היה בשבי הירדני. התנהגו אליו בסדר, כי המלך עבדאללה שמע שהוא היה שוליה של נגר שעשה לו את כל הרהיטים שלו  בבית שלו. הנגר עשה עבודות גם לאמיר עבדאללה. אז מורנו נלקח אליו לארמון שיעשה לו את ההשלמה של הרהיטים. סבא של סבא נשאר ברובע.

סבתא של סבא שמוליק (סבתא סטריאה כוכבה), הייתה גרה במקום שגדלו שם עצי אורן ושם היו טוואי התהלוכה. סבא זוכר שהם היו עושים להם מלכודות, ובינתיים נוגעים בהם ומקבלים דלקות בעיניים. לסבתא שלו היה סנס אבקת תה גולמי ששמים אותו בתוך כלי – הוא התמצית. שופכים את התמצית  לכוס, שופכים מים חמים, שמים על שתי העיניים עם בד. היו שתי תרופות עיקריות סנס, ובבונג לכאבי שיניים ושמן זית לדלקות אוזניים.

סבא זוכר שהייתה אבטלה בירושלים. לא הייתה עבודה, אז הם עברו לגור שנה במושב רמות מאיר. רק הקימו אותו ועוד לא היה חשמל, מים,וסבא היה הולך לגן בקיבוץ נען. אמא שלו הייתה מכינה לו אוכל כי סבא היה ילד חוץ. כל הילדים היו אוכלים יחד, ורק סבא אכל לבד. מושב רמות מאיר היה שיתופי אבל לא היה שם כלום. והיו מחלקים תלושים למצרכים. עד גיל 12 ה"בונים" היו במגירות בבית. זה היה אמצעי תשלום לצרכנייה. אמא של סבא שאלה תמיד: "מה הביאו בצרכניה? כרוב, כרובית לחם, בצל". רוב האוכלוסייה הייתה אנגלוסקסית והם קיבלו חבילות מאנגליה.

אחרי שנה הם חזרו לירושלים, לשכונת יפה נוף, וגרו שם שנתיים. אבא של סבא שמוליק עבד במוניות עתיד בתור שליח. פעם היו שולחים חבילות עם מוניות, והוא היה מצטרף כשליח שמוסר את החבילה. אחר כך עבד בבניין. אבא של סבא שמוליק ששירת בצבא הבריטי, הכיר מישהו ששירת איתו בצבא הבריטי ושפתח מנסרה בטבריה. פעם היו שולחים את התפוזים לאירופה בארגזי עץ (קראו לארגזים ברוסים), ובמנסרה היו מכינים את לוחות העץ. לאט לאט המנסרה התרחבה ופתחו מנסרה נוספת באזור התעשייה בנתניה (היכן שנמצא קניון הדרים). אז הציעו לאבא של סבא שמוליק לעבוד אצלם בהשחזת מסורים. היו מביאים בולי עץ ענקיים באפריקה ישר למנסרה שהייתה ליד הרכבת. אז משפחתו של סבא עברה לנתניה. הם גרו בנווה שלום עין התכלת. הם גרו בשכר דירה אצל משפחת עוקב. השירותים היו בחוץ. סבא למד שם בבית ספר דתי (מוריה).

בהמשך, הם עברו לשכונת ותיקים בנתניה, שם הם קנו בית, ואז אבא של סבא שמוליק (סבא דוד) התחיל לעבוד בבניין אצל שקד, הקבלן שבנה את נתניה. בבית שהם גרו בו היה מחסן עם שטח גדול. סבא זוכר, את העץ סנטה רוזה – "אתה נותן ביס וכל המיץ של השזיף נוזל לך". משם סבא עבר לפנימייה הצבאית במכמורת, ואבא ואמא של סבא שמוליק (אסתר ודוד) עברו לבת ים באיזה שלב, כי אז התחילו לבנות את מלון הילטון, וחבר הציע לאבא של סבא שמוליק, דוד, להיות קבלן משנה ולבנות את המלון, ואח של דוד (מורנו) גר בבת ים ואז הוא עבר לשם.

אלם בולי (בערבית מילים ובול עץ) היינו לוקחים בול עץ מחדדים אותו משני הקצוות. זה "הבייסבול" של שנות החמישים.  אמרו אלם סלאם בולי, ומכים בבול העץ.

עג'ואים – גוגאים. הגרעין של המישמש. היינו אוספים אותם . היו משמשים מיוחדים בירושלים. קראו להם עגו'אים בלאדי. היינו משחקים איתם כמו עם גולות. אם אתה מפסיד שוברים לך אותם ואוכלים אותם. מישמשי בר.

פוררה (כך קראו למשחק "פורפרה" בירושלים) פורפרה עם חוט. מגלגלים ומסובבים את הסביבון עם חוט. היינו מחדדים את השפיץ של הפוררה. הפוררה הייתה מעץ ולא מפלסטיק.

סטנגה מכביש לכביש מצד לצד. הייתה מכונית פעם בשעה, אז היינו סוגרים את הכביש. לא תמיד היה לנו כדור "תקני", אז היינו מכינים כדור מגרביים. הייתה לאמא שלי (סבתא רבתא של עדי- סבתא אסתר) מכונת זינגר. הייתי מסובב את הגלגל וממלא את המקוק (היכן שמשחילים חוט), משחיל אותו על עיפרון ואז יוצר כדור.  בגלל שלאמא שלי היתה מכונת תפירה, ידעתי לתפור כבר מגיל חמש. תפרתי  כובעים מעיתון, בעיקר עיתוני קונוס.

סבא לא זוכר שעשו עניין מיוחד מבר המצווה שלו. הוא זוכר שקנו לו שעון ואופניים יד שנייה. בבית הכנסת העלו אותו על ספסל והוא אמר את הדרוש. סבא זוכר שלגבאי קראו אזולאי. ציינו לו את בר המצווה רק בבית הכנסת. באותה תקופה לא היה נהוג לעשות אירועים. אמא של סבא (סבתא אסתר) שהייתה תופרת, תפרה לו בגדים חגיגיים לאירוע.

סבא אוהב לטייל, לקרוא ספרים, לפסל עבודות עץ, ולגדל דגים בבריכה שבנה בביתו.

סבא  דור 10 בארץ ואני דור 12. סבא שמוליק היה בתנועת הנוער העובד והלומד. הוא למד בפנימייה צבאית (מבואות ים) וסדר היום היה כמו בצבא "היו לנו מסדרי בוקר, שיעורי דיג וימאות". זה היה בית ספר תיכון רגיל + שיעורי דיג וימאות. סבא למד גם ריתוך. בבית הספר הייתה מגמת מכונאות ומגמת חובלים. סבא גר עם החובלים, אבל עבד במכונאות. סבא זוכר שהיו להם בגדי חורף ובגדי קיץ בחורף היו להם מכנסי צמר ובטל דרס מעיל שהיו סוגרים אותו במותניים והיה צריך לקנות את זה, אבל סבתא אסתר, שהייתה תופרת, תפרה לו בדיוק את אותו מעיל.

היה לסבא מורה לריתוך שקראו לו דוגמא, והוא היה מורה מצחיק ומורה טוב. אבל הדמות המשמעותית עבורו, היא דווקא מורה שזכור לו מבית הספר היסודי (בית ספר "בית הכרם", עם המנהל המיתולוגי בנבניסתי). שמו היה יצחק שלו (אבא של הסופר מאיר שלו, שלמד עם סבא בכיתה). אמנם סבא למד אצלו רק שנתיים (בכיתה ד' ובכיתה ה') אבל הוא הכי השפיע על סבא מבחינת האהבה לארץ ישראל ולטיולים בה, ולאהבת הקריאה. סבא אוהב להאזין לרומנסות ספרדיות ולשירי ארץ ישראל.

האירוע המכונן בחייו של סבא שמוליק הוא הטביעה של הצוללת אח"י דקר. חצי מהמחזור שלמד עם סבא בבית הספר, טבע.

את ההגדה הזו, שהודפסה בסלוניקי בשנת 1888 קיבל סבא שמוליק מסבא שלו שקיבל אותה גם הוא מסבו.

המלך עבדאללה

"עבדאללה הראשון בן חוסיין (בערבית: ??? ???? ????? ?? ????, פברואר 1882 – 20 ביולי 1951) היה המלך הראשון של הממלכה ההאשמית של ירדן (או בשמה בעת ייסודה: הממלכה ההאשמית של עבר הירדן)".

"הצוללת אח"י דקר, מספר צי צ-77, הייתה צוללת בשירות חיל הים הישראלי. הצוללת שירתה במקור כאה"מ טוטם (HMS Totem), בצי הבריטי, ונכנסה לשירות לקראת תום מלחמת העולם השנייה. ב־1965 רכשה ישראל את הצוללת. היא שופצה במספנות פורטסמות', אוישה בצוות ישראלי שאומן בידי הצי הבריטי, ויצאה לדרכה לישראל ב-9 בינואר 1968. בדרכה לישראל, ב-25 בינואר, טבעה דקר וכל 69 אנשי צוותה נספו".

 תשע"ו