מאגר סיפורי מורשת

סבי, רולי נתיב, נולד בשנת 1940 בעיר אנטוורפן שבבלגיה, הבן האמצעי להוריו רגינה (רבקה) ואיזידור (יצחק) ווג, משפחה יהודית חרדית . אביו התפרנס מעבודות נגרות וכן שימש כחזן בבית הכנסת באנטוורפן. אמו, כמקובל באותה תקופה, לא עבדה מחוץ לבית וגידלה את הילדים.

סבי נקרא על שם סבא-רבא שלו: ישראל יהודה, אך מאז שירותו בצבא נקרא בפי כולם "רולי". כאשר שירת בצבא, בבסיסו היו הרבה חיילים בשם ישראל ורס"ר הבסיס מאד כעס על כך עד שפעם אחת בעודו כועס על סבי אמרה לו אחת החיילות "בוא נקרא לו רולי" וכולם הסכימו. כששאל סבי את אותה חיילת למה דווקא רולי, שאלה אותו אם הוא מהנעלבים וכשהשיב בשלילה סיפרה לו כי זה היה שמו של כלבה האהוב שכל פעם היה הולך וחוזר ופעם אחת הוא הלך ולא חזר. את שם משפחתו "ווג" עיברת סבי ל "נתיב" (פרוש המילה ווג – נתיב, דרך) בהיותו בן שש-עשרה וכך עשו גם אחיו אחריו.

אביו של סבי נרצח בשואה במחנה אושוויץ עוד טרם היותו בן שלושים, אמו שרדה את אושוויץ וחזרה לגור בבלגיה עד ליום מותה. סבי ושני אחיו, צביקה ואפריים (אפי) הוסתרו בתקופת השואה במנזרים שונים בבלגיה וכך שרדו וניצלו.

בתום השואה ועם הקמת מדינת ישראל ארגון עליית הנוער עסק בעיקר בהעלאת ילדים יהודיים מכל רחבי אירופה לישראל. כך גם סבי עלה לישראל, עם ארגון עליית הנוער. סבי ואחיו הגיעו לנמל מרסיי אשר בדרום צרפת, התאספו עם עוד המוני ילדים שהגיעו מכל אירופה למרסיי במקום שנקרא "וילה גבי". כל הילדים הועלו על האנייה "גלילה" שהגיעה למרסיי (אחת ממספר אניות נוסעים שהיו למדינת ישראל ואשר הביאו עולים יהודים לישראל, ביניהן – גלילה, קדמה, נגבה). האנייה הפליגה לכיוון דרום, לעיר טריפולי, שהיתה אז עיר הבירה של לוב והגיעה לנמל טריפולי. באותה תקופה טריפולי אמנם עיר ערבית אך הייתה בשליטה של האנגלים . בטריפולי הועלו לאנייה כמה מאות נוסעים נוספים, יהודים טריפוליטאים שנראו לילדים האירופאים מאד מוזרים כיוון שלבושים היו בגלביות, כמו שמלות ארוכות עד הקרסול, כולל הגברים, וגם כיוון שדיברו ערבית שהיתה שפה מאד זרה להם. סבי ואחיו דיברו צרפתית, בשפה שדוברה בבלגיה (עד היום סבי מבין ומדבר צרפתית).

ב 7 בנובמבר 1949 בעת שהפליגו בדרך לישראל, קמו בבוקר ונקראו לבוא מהר לסיפון האנייה. מהסיפון נראה להם באופק, אמנם במרחק גדול מהם, כל רכס הכרמל ונאמר להם כי זוהי ארץ ישראל. ההתרגשות היתה גדולה מאד וחוויה זו של העמידה על הסיפון והצפייה הזו ברכס הכרמל לא תישכח ממנו לעולם. עם האוניה הגיעו לנמל חיפה ונשלחו בחיפה למחנה עולים "אחוזה" , מחנה שהשאירו הבריטים אשר ממוקם בשכונת אחוזה של היום.

כאשר הגיעו לישראל, סבי היה בן תשע. אחיו צביקה המבוגר ממנו בשנה (בן עשר) ואפי הצעיר ממנו בשנתיים (בן שבע). הם היו ילדים צעירים מאד כשהגיעו ללא הורים לישראל. בתחילה ממחנה העולים "אחוזה" נשלחו לכמה חודשים אל הדודים והדודות, לא כולם יחד אלא הפרידו בינהם וכל אחד היה אצל דוד או דודה אחרים. לאחר מספר חודשים שלחו את סבי ואחיו למוסד ילדים בפתח תקוה. המוסד היה מחסן תפוזים באמצע פרדס אשר שימש כבית אריזה, וכשהתחילה העלייה הגדולה לאחר מלחמת העולם השנייה הפכו את בית האריזה הזה למוסד לילדים.

משם בהמשך השנים הועברו האחים למוסדות ילדים נוספים. היו תקופות בהן שלושת האחים היו יחד באותו המוסד והיו תקופות שכל אחד מהם נשלח למוסד אחר. "לעליית הנוער שטיפלה בילדים העולים לא כל-כך היה חשוב מה מתאים לילדים אלא מה יותר מתאים להם". גם במוסדות בהם היו יחד הפרידו בין האחים, כל אחד על-פי גילו. כל ילד שויך לקבוצת גיל אחרת ולעיתים במוסדות גדולים מאד כמו לדוגמה בכפר בתיה בו שהו מאות ילדים, כל אחד שהה בבניין בקצה אחר של הכפר. כך יצא שגם כאשר היו יחד באותו מוסד לא באמת "היו ביחד".

בדרך-כלל במוסדות ישנו בין ארבעה לשישה ילדים בחדר, וכל קבוצת ילדים היתה מרוכזת באותו מבנה. המקלחות והשירותים היו משותפים כמובן לכל הקבוצה ומבנים כגון בית הכנסת או המרפאה היו משותפים לכל המוסד. במוסדות היו בתי מלאכה בו לימדו מקצועות כמו נגרות, מסגרות וכו'. היו ענפי חקלאות בהם הילדים עבדו. היתה תקופה בה סבי עבד ברפת ותקופה בה היה אחראי על הפרדה וכך כל כשלושה חודשים היו מחליפים עבודה כדי לצבור התנסויות רבות ומגוונות. משחקים או חפצים אישיים אחרים כמובן שלא היו לילדים במוסד. חשוב לציין כי את כל המוסדות היו דתיים וכי סבי ואחיו גודלו כילדים דתיים.

בגיל שש-עשרה עבד סבי כמדריך במוסד ילדים ודי מהר לאחר מכן נעשה סבי למורה ומחנך כיתה בטבריה עילית בבית הספר הממלכתי-דתי, לילדי כיתה ה', וגם ניהל מועדוני נוער בעיר טבריה . סבי חיפש פרנסה ואלו היו העבודות שהצליח להשיג. במחשבה לאחור הוא נהנה מעבודות אלו אך באותה תקופה לא חשב על ההנאה שבעבודה אלא על דרך להתפרנס. בעבודות אלו עסק כשנתיים וחצי עד לגיוסו לצה"ל בו שירת כחייל בנ"מ. עד לגיוסו לצבא גדל וחונך סבי כאדם דתי ועם גיוסו לצה"ל עזב סבי את הדת והפך לאדם חילוני.

לאחר הצבא חזר לעסוק כמדריך במוסד ילדים בתל-אביב, בית הילדים העירוני אשר ברחוב פרופסור שור, מוסד בו עבדה גם סבתי חגית ובו הכירו. סבי וסבתי נישאו בשנת 1961. את החתונה לא ערכו בחגיגה גדולה כיוון ולא היה להם כסף לכך אלא ערכו טקס חתונה צנוע ברבנות הראשית בתל-אביב. מתל-אביב עברו לקרית טבעון לעבוד במוסד הילדים "אורים". בתם הבכורה סיגל נולדה ב 16 בספטמבר 1962, אורן (אבי) נולד ב 9 בפברואר 1965 והבת האחרונה נורית נולדה ב 26 באוגוסט 1968. המשפחה היתה משפחה חילונית לחלוטין, ללא מנהגים משפחתיים מיוחדים.

בשנות השלושים שלו הלך ללמוד צילום כמקצוע, צילום רפואי-טכני בטכניון, אבל תוך כדי הלימודים גילה עניין רב דווקא בצד האומנותי של הצילום וכך הפך במשך הזמן לצלם אומנותי ולמורה לצילום בבית-הספר למורים "אורנים" בטבעון, בו עבד עד ליציאתו לפנסיה (סה"כ למעלה משלושים שנים). במהלך השנים הציג רבות מעבודותיו בתערוכות בגלריות ומוזיאונים ברחבי הארץ.

ארוע שסבי זוכר במיוחד הוא מלחמת יום-כיפור בה לקח חלק כאיש מילואים שלחם ברמת הגולן, התקופה זכורה לו כקשה וארוכה במיוחד, כשבעה חודשים בהם לחם ברמת הגולן, תקופה מאיימת וטראומטית.

הזוית האישית

מאיה: תהליך העבודה עם סבא היה מהנה, מצחיק ומסקרן מאד. למדתי המון על חייו של סבא ושמעתי ממנו סיפורים אותם לא הכרתי עד היום. היה כיף לשבת עם סבא ולשמוע ממנו את הסיפורים ואף לגרום לו לספר דברים שחשב שלא יעניינו אותי, אך טעה בזה.

אני מבקשת לאחל לסבי ולהגיד לו כי ימשיך לחוות חוויות בשנים הבאות, שיהיו לו חיים בריאים ומאושרים עוד שנים רבות ושישאר איש מעניין וחכם המשתף בסיפוריו ובחוויותיו.

סבא רוצה לאמר לי כי החיים מובילים בהרבה נתיבים וכי יש למצוא את הטוב והחיובי שבכל אחד מהנתיבים האלו ולהתמקד בו. חשוב להיות אנשים אדיבים המכבדים את הזולת ויש להתאמץ לעזור לחלש.