מאגר סיפורי מורשת

אנחנו עלמה, מקר, ניב ואלמוג תלמידי כיתה י'3 בבית הספר רמון דרכא, מתעדים את סיפורו של חיים ברקן במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

נתחיל בתחילת סיפורו של הגיבור שלנו, חיים ברקן, סבא של עלמה. חיים נולד בבלגיה בתאריך 30 לאוגוסט 1939, יום לפני פריצת מלחמת העולם השניה. זוהי בהחלט התחלה קשה. הגרמנים הגיעו לבלגיה בשנת 1942 ואמו של חיים לקחה אותו למנזר כשהיה רק בן שלוש, היא נפרדה ממנו, הגרמנים תפסו אותה ומאז הוא לא ראה אותה.

חיים התינוק עם הוריו לפני שעזבו אותו במנזר, בסביבות שנת 1942

חיים סיפר לנו על השנים בהן חי במנזר. הוא סיפר על הצלב והסמלים הנוצרים שהיו בכל חדר, על התפילות במנזר ועל הלילות במנזר. חיים מספר: "בחדר השינה שלנו, בשונה משאר החדרים במנזר, לא הוצב צלב על הקיר אלא תמונה של ישו ומריה הקדושה. אני זוכר  שישנתי במיטה השנייה ליד הארון הגדול ותמיד התרוממתי להסתכל במראה, לראות שאני עוד חי."

 חדר השינה, המיטה של חיים והתמונות של ישו ומריה, צולם בסביבות השנים 1942-1945

במנזר גם דאגו לנו לחינוך, על הכיתה השגיחה תמיד נזירה וגם שם הוצב על הקיר צלב. המורה ציירה לנו על הלוח כלי עבודה, אנחנו היינו מסתכלים ואומרים בדיוק מה אנחנו רואים על מנת ללמוד.

ילדי המנזר לומדים בשיעור, חיים והציורים, צולם בסביבות השנים 1942-1949

בחצר האחורית של המנזר היו נזירות שהשגיחו עלינו.

החצר האחורית וחיים על תלת האופן

באותה התקופה היו המון מחלות מדבקות ובכדי לא לסכן אף אחד, הביאו רופא למנזר. מי שחלה בשחפת, צהבת ומחלות מדבקות אחרות ונטולות חיסון היה נכנס לחדר בידוד כדי לא להדביק אף ילד.

על הצלב בחדר הרופא היה פתק  קטן ובו ראשי התיבות YNRY ומשמעותן (בתרגום מצרפתית) "ישו מנצרת מלך היהודים".

חדר הבידוד וחדר הרופא במנזר והצלב עם ראשי התיבות

בחצר הקדמית השגיחו על המנזר תמיד חמש נזירות. כשעשינו טיול שורשים לבלגיה (אני, אשתי, אחי, אשתו ואחייני) לראות את המנזר, לא הורשינו לצאת קדימה.

בזמנו של חיים, מישהו הלשין שיש ילדים יהודיים במנזר הזה. באו אנשי הגסטאפו לחפש את הילדים. הנזירות קיבלו את המידע והבריחו את הילדים ליער ליד. למזלם של הילדים אז עוד לא השתמשו בכלבים, לכן לא היו תוצאות לחיפוש שבוצע במנזר. הילדים היו עם הנזירות שלושה ימים ביער ללא אוכל ונגמרו המים. כשחזרו הילדים למנזר, מצאו כי כל הקיר מלא בחורים מהירי של אנשי הגסטאפו. הם ירו כדי להלחיץ ולמצא את הילדים.

חיים מספר, כשהיה שם במסע שורשים הכל נשאר ככה. הם ראו בטיול בדיוק את אותם החורים שנגרמו מהירי של אנשי הגסטפו שבאו לחפש במנזר ילדים יהודים, וראו ואיך מילאו את החורים בכדורים צבעוניים כדי לתקן את המנזר.

חיים ומשפחתו מול המנזר בטיול שורשים בשנת 2003

אביו של חיים נשאר בחיים. לאחר מכן גילה חיים שגם הוא הסתתר במרתף של המנזר. אביו הוציא אותו מן המנזר בשנת 1945 וגידל אותו בעזרת דודים ששרדו גם הם. הוא למד בבית ספר בבלגיה, שם היה היהודי היחיד מבין כ- 550 תלמידים. הוא התחבר לתלמיד שהיה קרוב אליו מאוד ולכן לא חווה הצקות על היותו היהודי היחידי. בכל יום הם שרו את ההמנון הבלגי וחיים מספר שהם למדו שיעורי ספורט כל יום.

בשנת 1949 עלה חיים עם דודיו לארץ. כשירדו מהאונייה גיפרו כיסו אותם באבקה נגד פרעושים. הם קיבלו תעודות זהות ועלו על משאיות שהביאו אותם למחנה העולים בחיפה הנקרא "סנט לוקס". חיים מספר שבמחנה העולים הם ישנו באוהלים ואמנם הכירו אחד את השני אבל זה היה חורף קשה. אחרי תקופה במחנה הם עברו לפרדס חנה ומשם בשנת 1951 אל מושב "תל עדשים" שם הם גרו ב"פחונים". החיים בפחונים היו שונים לגמרי מהחיים שידועים לנו כיום. בחורף היה קר נורא והגשם דלף מכל מיני מקומות ובקיץ היה חם מאוד. היה המון בוץ והשירותים היו בחוץ ולא בפנים. ככה חיו שנתיים עד שהסוכנות בנתה להם את הבתים בשכונה החדשה. בשכונה החדשה לא היו כבישים והכל היה מכוסה בבוץ, הם אפילו קראו לשכונות בשמות כמו "רחוב הבוץ". למרות שכבר לא גרו בפחונים, כדי לדבר בטלפון היו צריכים להזמין תור וללכת עד למזכירות בכדי להשיג טלפון.

בית הספר בארץ היה שונה לגמרי. בתחילה התקשה עם העברית ודודו הכניס אותו לפנימייה הנקראת "בן שמן" ליד כפר ויתקין. הפנימייה הייתה בתוך מבנה של המשטרה הבריטית שהיה נקרא "הטייגר הבריטי". בתחילה דיבר עם הידיים ודיבר קצת ביידיש, בזכות מגוון התלמידים שלמדו שם, שחלקם דיברו צרפתית, הם הצליחו להסתדר, אחד תרגם לשני וכך הצליחו לתקשר. בסופו של דבר הצליח חיים ללמוד עברית, בזכות מורה בשם דבורה שעזרה לו מאוד אפילו לאחר שעות הלימודים בצריף שבו היא גרה. הוא נשאר בבית הספר שנה ולאחר מכן חזר לתל עדשים ללמוד בבית הספר בעפולה עם כל ילדי המושב. הוא אמר שלא אהב את הלימודים ועשה הרבה צרות למורים. הוא היה בתנועת הנוער "הנוער העובד" והיו לו חיים חברתיים ויפים, שם הוא הכיר את אשתו לעתיד.

בשנת 1957 התגייס לצה"ל ושירת בחיל חימוש. כשהיה במילואים נקלע לתאונת דרכים שגרמה לשיתוק ברגלו. הוא עבר כמה ניתוחים ויש לו 40% נכות ועל כך הוא נקרא "נכה צה"ל". כשהשתחרר חזר למושב ובשנת 1962 התחתן עם אילנה שלימים תהיה אימא לארבעת ילדיהם, ביניהם בתו דביר, אמה של עלמה.

מאוחר יותר, עקב עבודתו ב"אגד", הם עברו לגור בנצרת עילית. כשהיה נהג באגד בשנת 1969 כבר היה אב לשני ילדים. הייתה לו נסיעה עם פועלים מטבריה כשהיה צריך להגיע לרמת הגולן, במהלך הנסיעה תקפו את האוטובוס מכיוון ירדן עם בזוקות. חיים הצליח להציל את האוטובוס ולהגיע לחמת גדר. הוא נהיה עובד קבוע של אגד ולאחר חצי שנה קיבל אות תודה כחבר אגד על הצלת האוטובוס. הוא עבד באגד במשך 40 שנים עד שיצא לגמלאות. לאחר המקרה אמרו לו ששמו הלא מעוברת לא מתאים לו והוא צריך לשנות את שמו ל"בזוקה" (בגלל הבזוקות שירו עליו) אך חיים לא הסכים ולבסוף שינה את שם משפחתו מבורקנשטיין לברקן.

כיום, חיים הוא סבא ל-16 נכדים. לחיים ואילנה יש גם שני נינים. חיים אומר שזו מעין נקמה בנאצים, שניסו לחסל את עמנו ולא הצליחו.

הזוית האישית

התלמידים המתעדים: בזמן תיעוד סיפורו של חיים, הבנו את החשיבות והכח שיש לאחדות. בתור יחידים אנחנו יותר חלשים מאשר כשאנו יחד, חזקים, במדינה שלנו, בבית שלנו. אנחנו מאחלים אחד לשני ולכל אחד שיהיה לו בסיס טוב שיתמוך בו ואנשים שתמיד יהיו שם בשבילו.

חיים המספר: נהניתי מאוד לשתף את הדור הצעיר בסיפור שלי! זה היה בשבילי מרגש ומלהיב, והחוויה לעבוד עם הילדים הייתה נהדרת.