מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מהמנדט הבריטי לעצמאות ישראל

תמונה מבת המצווה עם סבי יצחק שי 2016.
תמונה של סבי יצחק שי בבר המצווה 1950.
ילדותי בירושלים בתקופת מלחמת השחרור והקמת המדינה

כשהוכרזה המדינה ע"י האומות המאוחדות, הייתי בן אחת-עשרה וחצי. אני ומשפחתי גרנו בשכונת בית ישראל החדשה בירושלים, השכונה גבלה באזור הערבי של ירושלים, שכונת שייך ג'ארח. עם הכרזת המדינה, יצאנו לרחובות, כולם הלכו לכיוון מרכז ירושלים, הנקרא "המשולש" שכלל את כיכר ציון, רחובות בן יהודה, המלך ג'ורג' ורחוב יפו. כשהגענו, העיר הייתה מלאה ורועשת ממוזיקה שהפעילו כל מיני קיוסקים ומבניינים של מוסדות שונים.

שרנו ורקדנו ריקודי-עם, צעקנו "מדינה עברית עלייה חופשית!", שתינו גזוז והשמחה הייתה עצומה, היינו שיכורים מאושר. בזמן שאנו שמחנו, הערבים בירושלים החלו לרגום באבנים מכונית ואוטובוסים של יהודים, והיו אף מקומות שבהם שרפו מכונית. וכבר ביום השמח הזה נפגעו הרבה יהודים. בגלל המצב החדש, התחילו לסגור רחובות ולהעמיד מחסומים כדי למנוע מערבים להיכנס ולפגוע ביהודים. מפני שעוד לא הייתה ממשלה, וגם לא צבא, אז המחתרות – האצ"ל, הלח"י וההגנה, ארגנו משמרות שהעמידו מחסומים וחסמו את הערבים מלהיכנס לשכונות. כבר באותו השבוע נרצחו יהודים רבים.

היות ואבי היה איש ציבור, דברו הרבה בבית על המצב ועל מה שקורה בארץ ובביתנו שמענו הרבה רדיו וקראנו את העיתונים, ואני הבנתי וידעתי מה קורה, במיוחד באזור ירושלים. לפני ההכרזה באו"ם, היו יהודים שגרו בשכונות ערביות, כמו בן דודי מנשה שגר בשמעון הצדיק, שבשכונת שייך ג'ארח, והיו גם ערבים שגרו בסמוך לשכונות של היהודים. והיות שהבריטים לא שלטו יותר במצב, המחתרות כמו הלח"י ההגנה והאצ"ל שמרו על הביטחון של היהודים, מקרה אחד מתוך רבים היה שמתוך יצר נקמה שחשו הבריטים, ושלא העזו לגעת בעמדות של האצ"ל והלח"י, הם הוציאו את אנשי ההגנה (המחתרת) שהיו בעמדת שמירה ומסרו אותם לידי הערבים המתפרעים בשער שכם.

הערבים לא הסתפקו בלרצוח אותם והתעללו בגופות בסדיזם קיצוני. לאחר מכן, החזירו הבריטים את גופות אנשי ההגנה, ביניהם היה אח של השכנה שלנו, ואבי התבקש לבוא ולזהות אותו. מקרים נוספים של נקמה של הבריטים ביהודים היו הנחת פצצה בבניין העיתון "ג'רוזלם פוסט" ברחוב החבצלת בירושלים, ולאחר מכן הנחת הפצצות בבתי מגורים ברחוב בן יהודה, במרכז ירושלים שם נהרגו הרבה מאוד יהודים. באותו בוקר, כשהלכתי אל בית הספר שהיה סמוך למקום, גילית שהלימודים בוטלו.

הלכתי וראיתי את הריסות הבתים ואת הוצאת הגופות והפצועים מתוך הבתים. לאחר מכן, הלכתי אל החנות של אבא שלי שהייתה בכיכר ציון, קרוב מאוד למקום האסון. בגלל האירועים האלה, ובגלל חוסר הביטחון, החליטו היהודים שגרו בשייך ג'ארח, לפנות את שמעון הצדיק (רחוב יהודי בתוך שייך ג'ארח), ובתים אחרים שגרים בהם יהודים. לאחר עזיבת הבריטים את ארץ ישראל והכרזת המדינה על ידי דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל, הוקם צה"ל והמחתרות הצטרפו לצה"ל. אז התחילו הצליפות של צבא ירדן, הירדנים שנכנסו לתוך ירושלים והעיר העתיקה, תפסו את הגבול בין ירושלים הערבית והיהודית, והושיבו צלפים בכל הבניינים הגבוהים, מול ירושלים העברית. גם במקום שגרנו בו, שכונת בית ישראל החדשה, צלפו על הכבישים והרחובות. הם יכלו לראות כל מי שעבר שם, וכשמישהו עבר שם ירו בו לא משנה מי זה היה, גם ילדים וגם מבוגרים נפגעו מהצליפות. הרגשנו חסרי ביטחון, והחלטנו לעזוב את השכונה כפי שהרבה משפחות מהשכונה עשו. לפנות בוקר אחד, לפני שעזבנו, התעוררנו כולנו מרעשים חזקים של פצצות ופגזים. ההורים שלי ריכזו אותנו בפינה הכי בטוחה בבית וחיכינו לבוקר.

בבוקר יצאנו למרפסת הבית וראינו משם את הגבעה הצרפתית שהייתה אז חורשה קטנה ושדה חיטה כאשר האזור מלא בטנקים ובחיילים ירדנים המתקדמים לכיוון ירושלים היהודית. אבא שלי החליט שאנחנו עוזבים את הבית ומתקדמים למרכז ירושלים, ששם היה כנראה בטוח יותר. הורי ארזו כמה חפצים קטנים ובעלי ערך ולפנות ערב עזבנו את הבית ועברנו לבית דודתי שגרה שניים שלושה רחובות קדימה מאתנו. כשהחשיך, עזבנו גם את הבית של דודתי. המרחק למרכז ירושלים מבתינו היה כק"מ וההליכה לשם בגלל הפגזים והצליפות נמשכה כ-3 שעות. כשהגענו למחנה יהודה, המקום היה הומה, כאילו אין מלחמה. הלכנו לבית של קרובי משפחה רחוקים שלנו שהזמינו אותנו, היה להם מרתף ענקי בבית והתארגנו ללינה באותו לילה.

למחרת, אבא נפגש עם המוכתר של שכונת הכורדים שהיה ידידו מהפעילות הציבורית המשותפת שלהם, הוא הזמין אותנו לגור בחדר שנמצא בחצר שלו, הוא לא היה גדול אבל הספיק לנו (היינו 4 אחים והורים). ביום, השתמשנו בחדר הזה כמטבח, ובלילה קיפלנו את המטבח, וסידרנו את כלי המיטה והחדר הפך לחדר שינה. בחדר הזה גרנו עד להפוגה הראשונה, היא נמשכה שבועיים והסתיימה לפני הזמן כי הירדנים הפרו אותה. במהלך השבועיים של ההפוגה חזרנו לביתנו בבית ישראל, למזלנו הבית לא נפגע חוץ מרסיס אחד שחדר דרך חלון הבית. במהלך השבועיים האלה אימא שלי ילדה את אחי עמיקם ונשארנו בביתנו עד תום ההפוגה. מכיוון שהמלחמה התחדשה במלוא עצמתה נאלצנו לחזור חזרה למחנה יהודה. שם נשארנו עד הפסקת האש, שלמעשה סיימה את מלחמת השחרור.

הזוית האישית

לשנינו היה כיף גדול להפגש אחת לשבוע ולדבר על דברים שאנו לא מדברים עליהם בדרך כלל.

מילון

מנדט
ייפוי כוח מדיני או כללי

ציטוטים

”"מדינה עברית עלייה חופשית!" - היינו שיכורים מאושר!“

הקשר הרב דורי