מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאלה לוין לבית גולדמן, נולדתי בפתח תקווה בשנת 1945, בת שלישית להורי זהבה לבית ברנהולץ ויצחק גולדמן. הורי, שניהם ילידי פולין מהעיירה וולודבה עלו לארץ בנפרד בשנת 1925 והכירו בארץ. בגיל שלוש עברה המשפחה לעיר תל אביב בה גדלתי. את השירות הצבאי עשיתי בבור של חיל האוויר בקרייה קרוב לביתי ושם הכרתי את מוטי בעלי.

אני מעוניינת להתמקד בחיים בארץ בתקופת ילדותי, תקופה זו מאופיינת במחסור בניגוד לחיי השפע של היום. אלו היו שנים צנועות ודלות. באותן שנים הגיעו לארץ עולים רבים ממקומות שונים בעולם שהיו חסרי כל. המדינה פחדה מהעובדה שיש מספר רב של עולים וכמות מוגבלת של מזון, והנהיגה את מדיניות הצנע בין השנים 1949-1959 שפירושה צמצום במזון.

צריך להבין שמדינת ישראל הייתה מדינה צעירה שהייתה צריכה להתמודד עם קשיים רבים ולקלוט עולים רבים. מדינה שנאבקת על קיומה ויחד צריכה לבנות את עצמה. ובשל כך, כל אזרח שובץ לחנות מכולת בה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי קיצבה תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי. ההקצבה כללה: לחם, סוכר, אורז, קטניות, בשר, ביצים, שוקולד ועוד…

לי הייתה בת דודה בפתח תקווה שגרה בבית קטן עם חצר, ובחצר היה לול תרנגולות. יום אחד נסעתי עם אמי לפתח תקווה ולפני לכתנו הביתה, דודתי נתנה לנו ביצים ועוף. עד היום אני זוכרת שעלינו לאוטובוס הביתה ובדרך עלו פקחים לאוטובוס ועשו חיפוש אחר "מבריחים", כמובן שנתפסנו והורדנו מהאוטובוס. חוויה זו זכורה לי מאותה תקופה ומסמלת את הלך הרוחות במדינה באותם ימים.

אבי היה נהגו של שר המשטרה דאז, בכור שלום שטרית. כשראה שלא הגענו בזמן הביתה יצא לחפש אותנו ומצא אותנו ליד הפקחים. הוא כמובן שחרר אותנו, אינני זוכרת אם שחררו אותנו עם הביצים והעוף או בלעדיהם.

סיפור זה ממחיש את הווי התקופה ואת הקשיים איתם התמודדה המדינה, למרות הקשיים והמחסור תקופת ילדותי זכורה לי כתקופה שמחה ומאושרת. גדלנו עם מה שהיה ולמדנו לשמוח ממה שהיה בנמצא. לא חשבנו שחסר לנו משהו באותה תקופה וידענו ליהנות מהדברים הקטנים שהיו.

לאט לאט המדינה הצעירה צמחה ומאז עברה תקופות רבות והגענו לשפע של היום. קיים קושי להסביר ולתאר את אותה התקופה כיום לדור הצעיר, ונכדינו אינם מבינים איך חיינו בלי שניצלים, שוקולד והחטיפים השונים שהם מנת חלקם ללא הגבלה.

כפי שסיפרתי בהתחלה את מוטי בעלי פגשתי בחיל האוויר. התחתנו ועברנו לגור בהרצליה מושבת הולדתו. נולדו לנו שלושה ילדים ושמונה נכדים שמיקה היא הנכדה השמינית, והאחרונה חביבה.

הזוית האישית

סבתא דניאלה: אני רוצה להעביר מסר שאפשר להסתפק במה שיש ולהיות שמחים ומאושרים עם מה שיש לנו. היה מחסור אבל האושר היה פנימי נהנו מהדברים הקטנים והפשוטים.

הנכדה מיקה: אני למדתי שאין צורך לרוץ אחרי הדברים החומריים, צריך ואפשר להסתפק במה שיש ואפשר להיות שמחים גם אם יש מעט מכל דבר.