מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל וייצמן נולדתי בהונגריה בשנת 1947 כשנתיים לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השניה. להוריי אלכסנדר וצירל סגו.היינו שתי אחיות, אגי, אחותי המבוגרת ממני בשתיים עשרה שנה ואני, רחל.

הוריי היו בעלים של חנות למדים, הם מכרו מדי שוטרים, חיילים, לעובדי הדואר והרכבת. הייתה לנו עוזרת שגרה איתנו בבית.היו לנו שלושה חדרים: להוריי, לעוזרת ולנו הבנות.למדתי בבית ספר ממשלתי כי לא היה בסביבתנו בית ספר יהודי. אחת מחברותיי הטובות ביותר הייתה קוטי, קוטי כמו רוב תלמידי כיתתי לא הייתה יהודיה.

בשנת 1944 כמעט בסופה של מלחמת העולם השניה פלשו הגרמנים להונגריה. את כל הגברים היהודים בגיל הגיוס אספו למקום ריכוז אחד ומשם הם נשלחו לשירות עבודה בכפיה בתנאים קשים ביותר. אבי הצליח לברוח מהבסיס הצבאי בעזרת אחד העובדים שעבד אצלו בעבר. הוא הסתתר איתו בבונקר תחת הרצפה עד לשחרורה של בודפשט. אימי ואחותי גם הצליחו להתחבא באמצעות  מסמכים מזויפים, הן הצליחו להשיג תעודת זהות חדשה.אך לצערנו, סבי וסבתי וקרובי משפחתנו היקרים גורשו לאושוויץ למחנות המוות ולתאי הגזים וכולם נספו ללא שוב. רכושם של היהודים הוחרם. אבא איבד את החנות שלו וקיבל עבודה כסגן מנהל באותו חנות.

בשנת  1949 אחרי מלחמת העולם, הונגריה הפכה לאחת ממדינות הגוש המזרחי, תחת שליטתה של ברית המועצות. המפלגה הקומוניסטית תפסה את השלטון בהונגריה. החיים תחת השלטון הקומוניסטי היו קשים ובמיוחד ליהודים. החינוך היהודי נאסר כמעט כליל והיו מקרים רבים שאנשים נעלמו ולאחר מספר שנים הם לפתע חזרו.שיערנו שכנראה הם הוגלו לסיביר. בתקופה זו הורגש מחסור קשה במזון, בדיור ובחומרי טקסטיל. תורים ארוכים השתרכו בפתח החנויות, האנשים עמדו בתור וחיכו שעות כדי לקנות מעט אוכל.

בשנת 1956 אחותי אגי התחתנה ובסוף אותה שנה פרץ המרד ההונגרי. אנשים וסטודנטים יצאו להפגין נגד המשטר הקומניסטי וברית המועצות, המרד נמשך כארבע שבועות. לאחר כחודש שיגרה ברית המועצות כוחות צבא גדולים להונגריה, היא הצליחה לדכא את המרד ולהחזיר חזרה את הונגריה תחת חסותה המלאה של ברית המועצות.בתקופת המרד ניסו רבים לנצל את ההזדמנות ולהבריח את הגבולות כדי לצאת מהונגריה למדינות אחרות. מכיוון שבמהלך המרד הגבולות לא נבדקו והרבה אמנם הצליחו לברוח מהונגריה לאוסטריה. גם אחותי ובעלה ניצלו את ההזדמנות והגיעו לאוסטריה. באוסטריה היו הרבה פליטים,כולם חיכו לקבל אישור להיכנס למדינות אחרות. אחותי ובעלה קיבלו אישור להיכנס לאוסטרליה.

בינתיים ההורים שלי גם כן החליטו לעזוב הונגריה. היתה להם האפשרות לעלות לארץ ישראל או למדינה אחרת.הוריי החליטו לעלות לארץ. באפריל שנת 1957 הפלגנו באוניה, הייתה זאת הפעם הראשונה שראיתי ים והתרגשתי מאוד. באוניה היה איתנו גם פקיד ממרכז הקליטה שניגן בדרך בגיטרה כדי להנעים לנו את הנסיעה עד שהגענו לנמל חיפה.

בתחילה גרנו בת״א בשכונת יד אליהו יחד עם בן דודנו ומשפחתו. אמי עבדה במפעל גוטקס, ההתחלה הייתה קשה מאוד. לא דיברנו עברית, כל יום בכיתי בבית הספר כי לא הבנתי כלום ולא ידעתי לקרוא ולכתוב. אך לאט לאט התרגלתי לחיים בארץ. קיבלתי מורה פרטית והיא עזרה לי מאוד להתאקלם.

המדינה היתה צעירה רק בת תשע. היא עדיין לא הייתה מפותחת מספיק. הרבה מהרחובות לא היו סלולים. בקיץ היה חם מאוד ובחורף התבוססנו בבוץ. אני זוכרת שהיה רק טלפון אחד בכל הרחוב. לא היה לנו מקרר חשמלי. כל יום קנינו קוביות קרח לשים בארון קרח. בשלנו על פתיליה עם נפט. היה זה בתקופת הצנע. כל חודש קיבלנו קצת שוקולד, קצת סוכר ומספר ביצים. למרות זאת היינו מאושרים.

ההורים שלי רצו מאוד שאחותי ובעלה יעלו לישראל. הוריי שלחו אליהם הרבה מכתבי בקשה שיעלו אף הם, אבל הם העדיפו להשאר באוסטרליה. גיסי היה רופא הוא התמחה באופטלמולוגיה. לא נותרה ברירה בידי הוריי, הוריי החליט להצטרף לאחותי ולגיסי,הם רצו מאוד משפחה מאוחדת ובלב כבד הם נפרדנו מישראל, אחרי שנה אחת בלבד בארץ, נסענו לאוסטרליה בשנת 1958. שוב הייתי צריכה להסתגל שוב לתרבות שונה ושפה חדשה.

נישאתי לבעלי, פנחס ויצמן, יליד אוסטרליה ונולדו לנו שלושה ילדים­ בן ושתי בנות, שרה, יהודה ודבורה. הילדים למדו בבית ספר יהודי. בתי שרה הייתה בת 15 כשהיא השתתפה בחידון התנ״ך העולמי. היא הייתה הנציגה מאוסטרליה. אחרי החידון היא החליטה להישאר בישראל. היא התגוררה בישוב אלון שבות עם משפחה ולמדה בבית ספר נווה חנה. בסוף השנה היא חזרה לאוסטרליה כדי לסיים את הלימודים ועברה שם את בחינות הבגרות. אחרי כמה חדשים היא עלתה לישראל. היא עשתה שירות לאומי ולמדה באוניברסיטת בר אילן.  היא התחתנה עם בחור מבלגיה. יש להם שבעה ילדים ­ בן אחד ושש בנות.הם גרים ברעננה.

בגיל 42 חזרתי לאוניברסיטה ללמוד תואר שני בספרנות ונתמניתי  למנהלת שירות מידע במשרדי ממשלה. התחלתי קריירה חדשה במשרד המיסוי ואחר כך במשרד התקשורת. אלא היו ספריות משפטיות. בעקבות ההתקדמות הטכנולוגית, הספריות הכילו פחות ספרים ויותר מידע דיגיטלי. המשימה שלי היתה להעביר את הטקסטים הכתובים למחשב.למדתי איך לחפש מידע באינטרנט. וכתבתי הוראות שימוש לספריה הדיגיטלית.

בני, יהודה התחתן בישראל ונולדו להם שתי בנות. שנים מילדיי התחתנו בישראל. יש לי בת נוספת שגרה באוסטרליה. ביקרנו בישראל כל שנה כדי להכיר את הנכדים.

בשנת 2007 כשהגעתי לנמל התעופה נשאלתי בביקורת הדרכונים מה היה שמו של אבי, והאם גרתי בעבר בישראל? ומה היה השם שלי? עניתי ­ שאומנם גרתי בישראל בהיותי בגיל עשר, לתקופה קצרה של שנה אחת בלבד. הפקיד קרא למנהלת והיא אמרה לי: ״את ישראלית ולעולם תשארי ישראלית  ואת צריכה להשתמש בדרכון ישראלי״. זאת היתה הפתעה גדולה עבורי. גרתי באוסטרליה 50 שנים?! כשחזרתי לאוסטרליה התקשרתי לשגרירות בקנברה וקיבלתי תעודת מעבר.

אחרי שיצאתי לפנסיה ביקרתי בישראל כל שנה, הגעתי וביליתי כמה חדשים בישראל. בשנת 2011 קנינו דירה בישראל. בשנת 2012  עשיתי עליה לישראל. אני נחשבת ל"קטין חוזר" ועכשיו  אני פה ששה חודשים בשנה. בעלי עדיין לא עלה. הוא עורך דין ועדיין עובד.

אני משתמשת בנסיון שלי. אני מנהלת  קבוצה חברתית באינטרנט ובאוסטרליה אני מתנדבת בספריית רדיו. כשאני מגיעה לארץ אני גם מטפלת בנכדים החמודים שלי. אני מקווה שיתרחש נס בקרוב וכל המשפחה שלי תהיה פה בארץ ישראל.

תשע"ו