מהווי של קיבוץ גלויות בראשית שנות המדינה
שמי דוד רפלוביץ, נולדתי בשנת 1946 בפולין. נדדנו שנתיים ברחבי אירופה, כדי לעלות לאוניה בדרך לישראל. בארץ, שהינו תקופה קצרה במחנות עולים והתיישבנו בעיר לוד, ששנה קודם לכן, שוחררה מידי הערבים. את ילדותי ושנות נערותי ביליתי בעיר זו.
אורח החיים בשנים אלו שונה ממה שאנו מכירים היום. השכונה הייתה קיבוץ גלויות של ניצולים מאירופה, משפחות חסרות, אנשים בודדים וביניהם גם משפחתי. אוסף כזה של אנשים הכתיב הווי ואורך חיים שונה מהמוכר היום. מנעולים על הדלתות לא היו, וכל בית שימש ביתו של כל דייר ודיירת מדיירי הרחוב.
אני הייתי הילד היחיד בשכונה שהיו לי סבא וגם סבתא ולכן חגים כמו פסח, חנוכה ופורים חגגנו בביתנו עם כל ילדי ואנשי השכונה.
התמיכה והעזרה ההדדית בין דיירי השכונה הייתה מרבית. בתחילת כיתה ט' משפחתי עברה לגור בתל אביב ואני נשארתי בלוד בדירת חדר אצל שכנים כדי לסיים את לימודיי בבית ספר התיכון בעיר. הצורך לתקשר עם השכנים בשכונה (יוונים, טורקים, רומנים, פולנים ומרוקאים) דרש ידע של שפות נוספות כגון: יידיש ולדינו, שפות שכל ילדי השכונה ידעו.
הביטחון בשכונה לא היה מובן מאליו. לוד הייתה ממוקמת בין בית-נבעלה למרכז הארץ ולכן שימשה מעבר לפדאיונים- מסתננים שעברו דרך שכונתנו, ובלילות לפעמים נשמעו יריות.
חשמל לא היה, התאורה הייתה מנורות נפט. כמקררים השתמשו בקרח שסחבנו בידיים ממרחקים.
לא הייתי כמו כולם, לא השתתפתי בתנועות הנוער התקופתיות, כמו הנוער העובד, השומר הצעיר, אלא הייתי בתנועת הנוער המוזיקלית שחייבה מאמצים רבים, החוג/תנועה התקיים בתל-אביב והתחבורה הציבורית בין לוד לתל אביב לא הייתה במיטבה. התחלתי לנגן בכינור והצטרפתי לתזמורת העירונית, איתה הופעתי בבית הנשיא.
הזוית האישית
סבא- היה לי לעונג להעביר לנכדתי את אוירת ימי ילדותי בשנים הראשונות של המדינה, תודה.
שירה- היה לי ממש כייף לבלות, ליהנות וללמוד עם סבא. למדתי המון על משפחתי בעברה והיה מהנה ממש.
מילון
פאדיוןהפֶדַאיון (בערבית: الفدائيّون) הוא כינוי משותף לקבוצות טרור שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות פיגועי טרור החל מאמצע שנות ה-50 ועד שהוחלפו בארגוני הטרור הפלסטיניים באמצע שנות ה-60.