מאגר סיפורי מורשת

ילדות

שמי מלכה, נולדתי בהודו בעיר אהמדבד בתאריך 15.5.1950. מקור שמי הוא כזה:  לדודה של אבא שלי קראו מילכה ואבא שלי רצה לתת לי את השם הזה כשם הדודה שלו ובישראל הפכו את זה למלכה. עליתי לארץ בגיל 18. אני זוכרת שבתור ילדה אהבתי מאוד לשחק 7 אבנים. קלאס, המטפחת ותופסת.

העלייה

הכל התחיל כשאח שלי רצה לעלות לארץ. אבא שלי לא הסכים שהוא יעלה לארץ לבד אז עלינו כל המשפחה המצומצמת יחד. העלייה הייתה קשה כי היינו צריכים להיפרד מהחברות והחברים ומבני דודים והיה קשה. אני זוכרת לילה אחד שבו הגענו מבומבה לאיראן. באותו לילה ישנו במלון באיראן ולא ידענו מה הולך להיות מחרת. תהינו מתי יגידו לנו שנעלה למטוס.

למחרת מוקדם בבוקר העירו אותנו בהפתעה. עלינו למטוס, הנסיעה היתה קשה, לא הרגשתי טוב והיו לי המון בחילות והקאות. בשעה טובה נחתנו בישראל ואז לאחר שעות רבות של  המתנה הסיעו אותנו לקריית גת. היה לנו קשה מאוד להתאקלם כאן בהתחלה.. לא היה עבודות ולא היה אולפן עברית כדי שנוכל ללמוד עברית.

רציתי להיות בקיבוץ אך ההורים שלי לא הסכימו לשלוח אותי לקיבוץ. לאחר 4 חודשים לא היתה לי ברירה אז כדי לעזור להורים לפרנס את המשפחה, מצאתי עבודה. בעבודה הזו הכרתי את חיים (בעלי כיום) וכשנקלטתי להריון עזבתי את העבודה  וגם חיים עזב אותה. חיים הלך ללמוד קורס בבית ספר אורט באשקלון של מכונאי וחרט. לאחר סיום הקורס קיבל תעודה  ולאחר מכן התקבל לעבודה בבסיס חייל האוויר תל-נוף, שם הוא עבד כמכונאי 40 שנה .

החתונה

החופה היתה בבית הכנסת. פעם לא היו אולמות מפוארים כמו שיש היום. את כל הסעודה של החתונה בישלנו בבית. כל השכנים הגיעו לביתנו, בישלו, שרו ועשו שמח. הייתה מוזיקה וכולם רקדו תוך כדי הבישולים. 3 ימים לפני החתונה עד החתונה עצמה, אני ובעלי לא נפגשנו. הרגע בו הגענו לבית הכנסת היה מרגש מאוד. כדי להגיע לבית הכנסת היינו צריכים מונית או רכב אבל לא היה לנו, לכן הזמנו את המונית מאשקלון וככה הגענו לבית הכנסת. אחרי החופה, עשינו את הסעודה אצלנו בבית עם כל האורחים והמשפחה עם מאכלים טעימים מתוקים.. חריפים ועוד…

גלגולו של חפץ

זוהי מקטרת של אבא שלי (משה). כל מסיבה או חג הוא היה מזמין את המשפחה וחברים בהודו. כולם היו מעשנים היו נהנים מזה. זה גרם להם להיות במצב רוח טוב ועם זה עלינו לארץ. אבא שלי היה משתמש בזה בארץ פעם בחודש, הוא לא עישן כל יום אלא רק כשהיינו נפגשים עם כל המשפחה .:תעודת מעבר

כשעלינו לארץ אז במקום הדרכון היתה לנו תעודת מעבר. זו תעודה שבזכותה יכולנו לעבור מהודו לישראל ובדרך הייתה לנו עצירה באיראן.

היינו צריכים להראות את תעודת המעבר כשהגענו לגבולות. הבודקים חתמו על התעודה לאחר שווידאו את הזהות שלנו.  כשהגענו לאיראן לנו במלון. היה לנו ממש קשה בטיסה. אני לא הרגשתי טוב. היו לי בחילות והקאות ולא הבנתי איפה אני נמצאת עד למחרת בבוקר. הקימו אותנו ולקחו אותנו לשדה תעופה של איראן ומשם בדקו את התעודת מעבר ואז עלינו סוף סוף על טיסה. ומאז בכלל שכחתי מתעודת המעבר ולא ידעתי שהיא שמרה אצל הבת שלי. היום אחרי 50 שנה חיפשתי אצל ההורים שלי ומזל שמצאתי. וזה היה שמור אצל ההורים שלי.

אירוע משמעותי

סבא שלי נפטר לפני העלייה לארץ והיה לי באותו יום מבחן בגרות. כשסיימתי את המבחן היה שביתות בתחבורה ולא היתה לי אפשרות להגיע לבית של סבא שלי. היינו בלחץ. לקח לנו המון זמן עד שמצאנו תחבורה על מנת להגיע לביתו. אני זוכרת שאמרו לנו למהר כי סבא שלי גוסס.. אבל כשהגענו הוא כבר נפטר…

מלחמות

פעם ראשונה שחווינו מלחמה בארץ זו היתה מלחמת יום הכיפורים. באותם ימים הייתה לי ביתי אורלי והייתי בהריון עם בתי השנייה אסנת. בעלי שהיה עובד בבסיס תל-נוף בעת המלחמה הוא לא היה חוזר כל יום ופחדתי להיות לבד בבית בלילה אז הייתי הולכת כל יום לבית הוריי שהיו גרים בשכונת הזרע. אני זוכרת ממש טוב את האזעקות ואת החשכה שהיתה כל יום בעיר.

חגים

בהודו, בתור ילדה הייתי מחכה בקוצר רוח לחגים סוכות, ראש השנה וכיפור. בחגים היינו הולכים לבית כנסת 'שערי הרחמים' ובשלושת החגים האלו היו תופרים לנו 3 שמלות בכל חג. אמא הייתה מכינה כבש וכל מיני ממתקים הודים והיינו ביחד עם המשפחה של אבא שלי חוגגים בביתנו. בחג שמחת תורה אחרי 7 הקפות היו עושים הגרלה של פרסים לילדים ולמבוגרים מחלקים ממתקים והיינו נהנים מאוד מהפרסים והחגים. ההנאה הייתה להיות ביחד עם כולם בבית הכנסת. לאחר מכן היינו יוצאים לאכול גלידה ואחר כך אבא שלי לקח אותנו לסרט.

הזוית האישית

סבתא מלכה: מאוד נהניתי עם נכדתי. במהלך המפגשים, טסתי להודו ולכן החסרתי את המפגש האחרון בבית התפוצות, לצערי. היה תענוג עבורי להתרפק על העבר, הן בסיפורים לנכדתי והן פיזית בהודו. תודה רבה לבית ספר בגין.