מאגר סיפורי מורשת

מדרש השם

שם פרטי: רחל – ניתן לסבתי על שם סבתה, אמה של אמה, רחל ברודר לבית ברוכין, שהייתה אם לתשעה ילדים באוקראינה של המאה שעברה. המשפחה חיה בכפר בילאטיצ', עם כמה משפחות יהודיות בכפר של אוקראינים. כולם נרצחו על ידי הנאצים יחד עם אלפים מיהודי הסביבה בשנת 1942. כינוי החיבה של סבתי: רחלי – ניתן לה כנראה בילדותה, ועד היום רוב האנשים קוראים לה בשם זה.

שם המשפחה: יוטבת – הוא שם משפחתו של סבי, בעלה של סבתי – עופר יוטבת ז"ל. שם המשפחה המקורי היה יום טוב, הוריו של סבי החליטו לשנות אותו ל"יוטבת" בשנות השבעים של המאה שעברה. על מנת שיהיה לו צליל יותר ישראלי.

שם משפחתה הקודם של סבתי (מבית הוריה) היה שבח. זהו שם המשפחה של אביה מאיר שבח ז"ל. שם משפחתו עוד מפולין.

מקום הלידה

סבתא נולדה בישראל, בשנת 1952. בבית החולים "העמק" בעפולה. תאריך הלידה שלה 26 באוגוסט הוא בדיוק גם תאריך הלידה של אחותה חנה, הגדולה ממנה בשבע שנים וכמובן שבמשפחה תמיד חגגו את ימי ההולדת שלהן ביחד. מכיוון שהתאריך חל בחופש הגדול ואין בית ספר, נהגה אמא שלהן (סבתא רבתא שלי) להזמין תמיד את החברים מהכיתה לרחבת הדשא שליד ביתם ושם היו עורכים את מסיבת יום ההולדת.

ילדות

סבתי נולדה וגדלה בקיבוץ גבת שבעמק יזרעאל. בקיבוץ של הימים ההם הכל היה משותף. כל הילדים גרו בבית משותף, שנקרא גם "בית כולל" כי היה בו הכל: גם כיתת לימוד, גם חדרי שינה, גם חדר אוכל ומקלחת. כל הילדים גרו ביחד – ישנו ביחד בבית הילדים, אכלו , למדו ובילו ביחד כל היום והלילה.

לבית ההורים, שהיה בעצם רק חדר אחד לא גדול היו הילדים הולכים בכל יום מארבע אחר הצהריים ועד שעת השינה. היום זה נראה משונה ,אבל בעיניהם אז זה לא היה משונה בכלל, כי לא הכירו מציאות אחרת, ועד גיל בית הספר היסודי סבתי חשבה שככה חיים כל הילדים בעולם.

גבת היה קיבוץ גדול וותיק, היה חדר אוכל גדול ששם אכלו כל המבוגרים 3 ארוחות ביום, היו חיי תרבות עשירים, את כל החגים חגגו כל אנשי הקיבוץ ביחד.

הוריה של סבתי לאה ומאיר שבח ז"ל עלו מפולין במאי 1939 ומאז חיו בקיבוץ גבת ושם הקימו משפחה יפה: אחיה של סבתי – עמוס, אחותה חנה ורחלי (סבתי). בית הוריה (שהיה בעצם רק חדר אחד) היה מקום חם ואוהב. אמנם מבחינה חומרית הוריה לא יכלו לתת להם הרבה, אבל סבתא מספרת שחום ואהבה הניתנים בחינם והיו תמיד בשפע!

אמה של סבתי, לאה עבדה כל השנים כאחות של הקיבוץ. אביה מאיר עבד בחקלאות, בגן הירק ובגידול כותנה.

הרבה זכרונות יפים יש לסבתא מתקופת הילדות והנעורים בקיבוץ גבת. נשמע שילדותה הייתה מאושרת, ולמרות שבשנים ההן לא היה שפע כלכלי בקיבוץ, את המעט שהיה נתנו תמיד לילדים-הבתים הכי טובים, האוכל הכי טוב, והחינוך הכי טוב. זיכרונות יפים במיוחד יש לסבתי מהחגים שנהגו לחגוג בקיבוץ, במיוחד מחג הפסח, למרות שלא נחגג באופן מסורתי אלא בנוסח מיוחד שנוצר בקיבוצים.

אחד מתחביביה של סבתי בילדות (ועד היום) היה קריאת ספרים. היא למדה לקרוא כבר בגיל חמש, בגן הילדים , בבית הספר היסודי סיימה די מהר את כל הספרים בספריית הילדים של הקיבוץ ועברה לספריית המבוגרים. בכיתות ה-ו גם מונתה לתפקיד הספרנית של ספריית הילדים.

בסיום בית הספר התיכון "העמק המערבי", בנובמבר 1971 התגייסה סבתי לצה"ל ושירתה כפקידה בחיל המודיעין. תקופת הצבא זכורה לסבתי כזמן מאושר מאד, למרות שהיה לא קל.

עם סיום שירותה הצבאי, ביולי 1973חזרה לגבת והשתלבה מהר בעבודה בחינוך. את הניסיון רכשה עוד בשנות הנעורים, בכל יום לאחר הלימודים נהגו כל הנערים לעבוד כשעתיים במקומות שונים בקיבוץ. סבתי עבדה לרוב בבית התינוקות ובפעוטון. במשך 23 שנים הייתה מחנכת תינוקות ופעוטים – היא קיבלה קבוצת תינוקות שרק נולדו, וטיפלה בהם בערך עד גיל שלוש, אז עברו לגן הילדים וסבתי קיבלתי קבוצת תינוקות חדשה.

בפברואר 1975 נישאה לסבי – עופר יוטבת. שהיה יליד קיבוץ חוקוק, משפחתו עברה לגבת כאשר היה בן 11. מסיבת החתונה שלהם נערכה בחדר האוכל בגבת וכמו שהיה מקובל אז השתתפו בה כל חברי וילדי הקיבוץ. סבי וסבתי היו נשואים 32 שנה עד לפטירתו של סבי בשנת 2007.

במשך השנים נולדו להם ילדיהם: יעלה (אמי) בשנת 1976, ארז בשנת 1979, ניבה בשנת 1984 ויאיר בשנת 1988.

בשנת 1982 סבי וסבתי ביחד עם ילדיהם, אז יעלה (אמי) בת השש וארז בן השלוש עברו לגור כשנה בקיבוץ לוטם. הם יצאו בשליחות  מקיבוץ גבת כ"משפחה מגוייסת"  לעזור לקיבוץ לוטם שרק עלה לקרקע כשנתיים קודם. סבתי מספרת שזו הייתה שנה מאד מיוחדת בשבילם כיחידים וכמשפחה. עד אז לא מעולם לא גרו רחוק מהמשפחות הגדולות שהיו להם בגבת ולכן מאד התגעגעו, אבל גם הרגישו שהם עוזרים מאד בלוטם. בסיום השנה חזרו לגבת ולמקומות העבודה שלהם.

בשנת 1996, לאחר 23 שנים בחינוך, החליטה סבתא לשנות כיוון מקצועי. היא חשבתי שייקח לה כמה שבועות להחליט במה תרצה לעסוק מעכשיו, אבל לא עברה יממה וכבר החליטה. בגבת היה (וישנו עד היום) מפעל גדול למוצרי השקייה – פלסטרו, בעקבות שיחה עם מנהל המעבדה לבקרת איכות במפעל שהציע לה לבוא להתנסות בעבודה במעבדה, הגיעה סבתא לשם ומהר מאד היה ברור לה שזה מאד מתאים לה.

סבתא השתלבה בעבודה המעניינת במעבדה לבקרת איכות ומספר שנים לאחר מכן כבר הפכה למנהלת המעבדה בעצמה. בתפקיד זה היא משמשת עד היום (2017). כעת היא כבר בשלבי הכנה לפרישה לגמלאות בחודש אוגוסט השנה.

ארועים משמעותיים

סבתי מספרת שהיו מספר אירועים משמעותיים שהשפיעו על חייה ואפשר לחלק אותם לאירועים אישיים ואירועים כלליים.

שני אירועים אישיים שינו את חייה:

מותו של עופר בעלה (סבי) בתאריך -21 בינואר 2007. סבתא מספרת שסבי עופר היה אדם חזק ובריא שכמעט אף פעם לא חלה בחייו. אכל בריא, עשה ספורט. בסוף שנת 2006 התחיל להרגיש לא טוב, מהר מאד התגלה בבדיקות שהוא חולה בסרטן הלבלב . המחלה התגלתה בשלב מאוחר מאד ולא היה ניתן להצילו. לאחר עשרה חודשים הוא נפטר ונקבר בבית העלמין בגבת , ליד קברי הוריו – זהבה ויעקב יוטבת ז"ל, שנפטרו מספר שנים קודם לכן.

מותו של בנה ארז (דודי) בתאריך 9 בנובמבר 2015. ארז היה בן 36 במותו. אדם צעיר עם משפחה צעירה, ילדיו היו צעירים מאד וכמעט לא הספיקו להכירו (גלי בת שלוש במותו ועומר בן שנה). גם אצל ארז התגלתה מחלת הסרטן בשלב מאוחר מאד והוא נפטר פחות משנה מעת גילוי המחלה.  הוא נקבר ליד אביו עופר בבית העלמין בקיבוץ גבת.

שורת קברים יש לנו אם כן בבית העלמין בגבת. השתילים שעופר בעצמו שתל על קברות הוריו וארז בעצמו שתל על קבר אביו עופר, שתילים אלו גדלו ופורחים עד היום ומקשטים את קבריהם.

שני ארועים כלליים שישנו את חייה של סבתי:

מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973- כחודשיים  לאחר שחרורה מצה"ל פרצה מלחמת יום הכיפורים. בעת ההיא הייתה כבר מטפלת בפעוטון. בשלושת השבועות של המלחמה שררה אי וודאות גדולה. אמצעי התקשורת אז היו מצומצמים, ואת הידיעות על מה שנעשה בחזית קיבלו מהרדיו ומעט מהטלוויזיה. בלילה השלישי למלחמה פגע טיל סורי מדגם "פרוג" במרכזה של גבת וגרם להרס גדול. בנס לא היום פגיעות בנפש. השנה שלאחר המלחמה הייתה קשה לא פחות, מאחר שכל בתי הילדים נהרסו, העבירו את הילדים להתגורר בדירות של חברים שפינו למטרה זו, ולאט לאט בנו בתים חדשים. אבל המכה העיקרית הייתה נפשית – האבדן של כל כך הרבה חיילים, ההבנה שישראל לא כל כך חזקה כמו שחשבו.. סבתא מספרת שיום הכיפורים הוא עד היום קשה מאד בשבילה, הזיכרונות מציפים אותה והיא חיה שוב את מאורעות הימים ההם כאילו שקרו אתמול.

רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ב-4 בנובמבר 1995 – האירוע המשמעותי השני שהשפיע על חייה הוא רצח יצחק רבין. כמו רוב תושבי ישראל גם סבתי זוכרת היכן בדיוק הייתה כששמעה את הידיעה על הרצחו.

מעבר לצער על מותו כאדם, שוב הייתה תחושה של שבר גדול, והיא לא האמינה שיהודי יקום וירצח יהודי אחר, ראש הממשלה! רק בגלל פוליטיקה.

סיכום

בעת כתיבת הדברים האלה – ינואר 2017,  סבתי  כמעט בת 65 שנה, מתקרבת לפרישה לגמלאות. אלמנה, אמא שכולה, אמא לארבעה ילדים, סבתא לשישה נכדים (כן ירבו), חברת קיבוץ, מנהלת מעבדה.

משפחתה (משפחתי) מלוכדת ואוהבת, ומשתדלים להפגש לעיתים קרובות ככל האפשר.

ראיון זה נכתב בשנת בר המצווה של שלי בעודי תלמיד כיתה ז' בדיוק באותו בית ספר שבו למדה סבתי – "העמק המערבי".  עוד נמשכת השושלת.

הזוית האישית

אביב ישראל: נהניתי מאד לראיין את סבתי ולשמוע את סיפורה. אני מרגיש שזה חיזק את הקשר בינינו וגרם לי ללמוד הרבה עובדות חשובות על משפחתי ועל ההיסטוריה שלה. אני מודה לסבתא על שיתוף הפעולה ומאחל לה הרבה זמן איכות בפנסיה, בריאות ושלווה.