מאגר סיפורי מורשת

שמי אורה בומגרטן, ונולדתי בשלישי ליוני 1950 לפני 70 שנה, ביוהנסבורג שבדרום אפריקה.

החיים שלי היו נהדרים שם, ומאוד נהנתי. הם היו איטיים ולא לחוצים. היה הרבה מקום במקום שגרתי, ולא היה צפוף. אף אחד לא מיהר לשום מקום ולכל דבר. היה יותר זמן להנות מכל דבר. זה הרגיש יותר רגוע.

דרום אפריקה היא ארץ יחסית חמה, ולא היה שם שלג חוץ מפעם אחת, כשירד שלג. זה היה מדהים, כל הילדים שמחו, חגגו והשתוללו. גם אני השתוללתי בשלג. אחרי זה לא ירד יותר שלג. זה היה מאוד מיוחד.

היו לי שלושה אחים ועכשיו יש לי שניים. אילנה היא האחות הבכורה. היא גדולה ממני בארבע שנים. דויד היה השני הכי גדול. הוא היה גדול ממני בשנתיים אבל הוא נפטר לפני חמש עשרה שנה. לאחריו אני,  והאח הצעיר ביותר הוא רוני, שאני גדולה ממנו בשבע שנים.  עם דויד הייתי משחקת הכי הרבה. היתה לנו חצר גדולה והינו משחקים "cowboys" ושוטרים וגנבים. בנוסף לזה היינו בונים אוהלים ומנהרות. נהנתי ממש לשחק איתו.

נולדתי למשפחה מאוד ציונית שמאוד אהבה את ישראל, ובגלל זה תמיד חלמתי לבוא לישראל. כשהייתי הולכת לישון, הייתי שוכבת במיטה וחולמת שאני עולה על מטוס, ובאה לגור פה בארץ. זה  היה החלום שלי וזה התגשם. זה היה מאוד משמעותי בשבילי. הקמתי משפחה גדולה פה בארץ.

כמו רוב הילדים הלכתי לבית הספר ולחוגים. היה לי חוג פסנתר שהיה פעמיים בשבוע, ובנוסף לזה היה לי חוג ציור. הייתה לי גם תנועת הנוער של הבונים, ופעמיים בשנה יצאנו למחנה. דבר נוסף שאני זוכרת, זה שהיה לנו יום ספורט בבית הספר. ביום הספורט היו מחלקים אותנו לקבוצות, שקראו להם בתים, והיינו מתחרים. לכל בית היה צבע משלו וסמל משלו. לבית שלי קראו "יונתן". מאוד נהניתי מזה.

בבית הספר הייתי ילדה מאוד טובה וחרוצה, אבל לא נהנתי מכל הדברים. ידעתי שזה מה שצריך לעשות, ולא הייתה לי ברירה. בבית הספר הייתה תלבושת אחידה. כל התלמידים היו צריכים ללבוש חולצה לבנה, עניבה, ג'קט וכובע. אני זוכרת שהיו הצגות שהשתתפתי בהן ואפילו באחת ניגנתי. כתלמידה בבית הספר, מאוד אהבתי ללמוד עברית. בבגרות הציון הכי גבוה שהיה לי היה בעברית. בגלל שזה בית ספר יהודי, יש בו גם שיעורי עברית. אני לא גרתי קרוב לבית הספר שלי וגם לא החברות שלי. הייתי צריכה לנסוע באוטובוס לבית הספר. הייתי משחקת בעיקר עם לידיה שהיא החברה הכי טובה שלי, עם מישל חברה שלי, עם דויד אח שלי, ועם דיאן, מרגרט, ואילנה שהיא גם חברה שלי.

בבית ספר הייתה נבחרת ה-netball. המשחק דומה לכדורסל, אבל זה משחק בריטי וקצת שונה. אם הייתי רוצה לבקר אצל חברה, אמא שלי הייתה צריכה לקחת אותי ולבוא להחזיר אותי. בדרך כלל הייתי משחקת עם לידיה. היא הייתה החברה הכי טובה שלי מהגן ועד כתה י"ב. היום היא גרה בשיקגו. אני עד היום בקשר איתה.

התחביבים שהיו לי (וחלקם עדיין יש לי) הם: לנגן על פסנתר, לעשות ספורט ולשחק netball. בנוסף לזה, שיחקתי בליגה. אני זוכרת שכל שנה הינו נוסעים רחוק מיוהנסבורג לקייפטאון וזה לקח עשרים וארבע שעות להגיע. לפעמים נסענו למחנה הקיץ ברכבת שישנים בה עם כל הילדים מהתנועה. היינו נשארים שם שלושה שבועות ללא הורים. זה היה מלהיב מאוד.

כשהייתי בת בערך ארבע עשרה, אילנה אחותי כבר עזבה את דרום אפריקה ובאה לישראל. בערך שנה אחרי שסיימתי את בית הספר והבגרויות, עליתי גם לארץ. הייתי בערך בת שמונה עשרה, באתי עם קבוצה של צעירים בערך בגיל שלי, וללא הורים. הייתי צריכה לדאוג לי למזון, ללימודים ועוד. מצד אחד, נהנתי מאוד מזה אבל מצד שני, זה היה לא פשוט,  ידעתי קצת עברית, מכיוון שהייתי בבית ספר יהודי ביוהנסבורג אבל לא ידעתי כל כך טוב. הייתי צריכה לשפר את העברית, ולהתמודד עם הדברים החדשים. אבל כן היו לי הרבה חברים וחברות שבאו איתי, וזה קצת עזר. בהתחלה למדנו עברית במכינה אקדמית ואז למדנו באוניברסיטה בירושלים. כשהייתי סטודנטית הייתי צריכה כסף, ולכן עבדתי.  עבדתי בכמה עבודות. עבדתי בספריה, בנגינה על אקורדיון, בנגינה על פסנתר בחוג בלט ובמשרד ממשלתי. כשסיימתי את התואר, הייתי מורה לאנגלית, לימדתי מורים ותרגמתי מאמרים מעברית לאנגלית. לפני שהורי הגיעו לארץ, גרתי בדירה עם חברה ושמה יפה.

ליפה היה חבר שקראו לו חיים . לחיים היה חבר שקראו לו יגאל, והוא בעצם בעלי לעתיד. עד היום חיים חבר של יגאל. חיים ויפה קבעו פגישה בה נלך ליגאל כאשר עדיין לא הכרתי אותו. אצל יגאל היו עוד חברים שלו. במקרה, ליגאל היה פצע ברגל, ובגלל זה הייתה לו תחבושת גדולה ברגל. ישבנו, דיברנו, צחקנו ונהנינו. מאותו ערב התחלנו לצאת קבוע ונהינו חברים למשך שנתיים, שבסופן החלטנו להתחתן. בחתונה שלי ושל יגאל, הייתי עדיין יחסית חדשה בארץ, אבל כן השתפרתי בעברית. לא ידעתי כל כך טוב מה לעשות, אבל הסתדרתי. את רוב החתונה בעלי יגאל והחברים שלו ארגנו. לא הייתי כל כך שותפה, ולא כל כך ידעתי מה יהיה ואיך זה יהיה. החתונה הייתה יחסית גדולה והזמנו בערך 400 אנשים. החתונה הייתה במרכז קהילתי הנקרא "אומן". ביום של החתונה איפרו אותי, וסיפרו אותי ,ואז יגאל אסף אותי ונסענו לחתונה. ביום הזה מאוד התרגשתי ושמחתי לראות אנשים שאני אוהבת.

מסיבת יום ההולדת הכי טובה שהייתה לי, הייתה יום הולדת שבעים שהתקיימה לפני 11 חודשים. זה היה יום ההולדת המהנה ביותר שהיה לי. המסיבה הייתה הכי טובה, כי זה היה בתקופת הקורונה, ולא היה בטוח שזה יקרה, אבל בסוף זה קרה, וכל המשפחה שלי הייתה שם. כל הנכדים והילדים שלי היו שם. פינקו אותי, הרגשתי מיוחדת ואהובה מאוד. אני בחיים לא אשכח את זה.

דבר שלא אהבתי בדרום אפריקה, זה שהיה משטר האפרטהייד. האפרטהייד זה אומר הפרדה. היה משטר גזעני. מי שהיה לו צבע עור כהה היה נחות. כלומר, יש לו פחות זכויות, מאשר מישהו עם צבע עור בהיר. בעצם, זה היה הפרדה בין לבנים לבין שחורים. לאנשים עם צבע עור כהה, היה אסור לגור יחד עם אנשים לבנים. אני מאוד לא אהבתי את זה. הייתה לי משרתת שהייתה מאוד מסכנה. היא לא יכלה לגור עם הילדים שלה, כי היא הייתה צריכה לגור קרוב למקום העבודה שלה, והמשפחה שלה לא יכלה לגור יחד איתה. מאוד ריחמתי עליה.

למרות זאת, אני כן אהבתי את זה שהיו לנו חיים מאוד נוחים. היה לנו מספיק כסף, היה לנו רכב, נופש ואוכל טוב וטעים. בנוסף לזה הטבע בדרום אפריקה היה נפלא, ומאוד אהבתי את פארק הטבע הלאומי לחיות. אהבתי גם את זה שפעם בשנה הינו נוסעים לספארי.

דבר שאני אוהבת במדינת ישראל, זה שאני שייכת לה, ואני חושבת שזאת ארץ יפה, מיוחדת ושיש לה יחסית הרבה היסטוריה. לעומת זאת אני לא אוהבת את זה שמאוד צפוף פה, אין מספיק מקום כדי להרגיש נוח פה ואין מספיק מקורות מים.

העבודה שלי בתור מורה הייתה מאוד מעניינת. לא יכולתי להגיד שמשעמם לי. תמיד הייתה לי מוטיבציה לעשות יותר טוב, ולעשות לתלמידים יותר מעניין. אבל מה שפחות היה טוב, זה שהיה קשה לנהל את הכיתה ולדאוג שכולם באמת לומדים. בנוסף לזה היה קשה לוודא שהם לא מפריעים, ושמעניין להם. זו הייתה עבודה מתישה.

לסיכום כל החוויות ואירועים שהתרחשו בארץ ובדרום אפריקה, אני שמחה שעברתי לארץ, כי אני לא חושבת שהיה לי עתיד טוב אם הייתי נשארת בדרום אפריקה. בנוסף לזה, מאוד התחברתי לארץ.

הזווית האישית

אלה: נהנתי מאוד לעבוד על הקשר הרב דורי, עם סבתי, ואני מרגישה שלמדתי הרבה על החיים שלה וזה היה מאוד מעניין.

סבתא: אני מאוד שמחתי להשתתף בפרויקט הקשר הרב דורי. אני שמחתי לשתף דברים מהעבר שלי עם נכדתי האהובה אלה. זה נתן לי הזדמנות לתת לה יותר פרטים על החיים שלי כילד,ה ונערה וזה מאד קירב ביננו.