מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מדור לדור

לוטם וסבתא רבקה
רבקה עם אחיותיה והוריה
כך היינו, סיפור חיים

שמי רבקה שחר, סבתא ללוטם בן ה – 12 הלומד בכיתה ו' בבית הספק "אפק", אשר בקיבוץ אפק.

ברצוני לספר ללוטם ולכם את סיפורי דרך מספר נקודות ותחנות בחיי.

שמי רבקה, כשם רבקה אימנו, אשת יצחק אבינו ואימם של יעקב אבינו ואחיו התאום עשיו. נקראתי על שם סבתי, אם אבי שנספתה בשואה. שם משפחתי לפני הנישואין הינו וסרטייל, שמשמעותו הוא "מחלק מים". אין הרבה משפחות בעולם שזהו שם משפחתם או שנשאר כמקור השם. שם משפחתי כיום ,לאחר הנישואין הינו שחר, ששונה מהשם שוורץ. משמעות השם שוורץ ביידיש הוא שחור. לאחר נישואינו, רצה בעלי, עקיבא לשנות את שם המשפחה לשם עברי, מאחר והייתי בעד, החלטנו לשנות את השם לשם הדומה בצליל ובאותיות המרכיבות את השם שחור, ובפה אחד הוחלט לשנות לשחר.

אני בת בכורה לבית שנולדו וגדלו בו ארבע בנות, יש לי אחות הקטנה ממני בשש שנים ושמה יונה, כיום היא מתגוררת בחיפה. אחות נוספת הקטנה ממני בעשר שנים ושמה זיווה ומתגוררת בחולון, ואחות קטנה ששמה יוכבד שנפטרה בגיל צעיר מאוד ממחלה.

כבת בכורה להורים ניצולי שואה, הרגשתי מחויבות להורים, במתן עזרה בגידול אחיותיי ובעבודות הבית. הייתי מאוד רצינית ועד היום, גם כשהוריי כבר אינם בין החיים, אני מרגישה את המחויבות בשמירה על המשפחה. כבת בכורה קיבלתי יחס קפדני מצד ההורים, שדרשו ממני דברים שלא דרשו מאחיותיי הצעירות, מצד אחד הדבר הלחיץ אותי אך מצד שני, חונכתי לאחריות. הוריי מאוד כיבדו אותי ושאלו אותי תמיד לדעתי במיוחד בגיל המבוגר. הוריי סיפרו לי את סיפור חייהם ואת קורותיהם בשואה על מנת שאעביר את הסיפורים ומורשת המשפחה לדורות הבאים. מעמסה לא קטנה, אך אחריות וחשיבות גדולה.

נולדתי בעיר חיפה ב- 1950, עד גיל שש גרנו בואדי רושמייה. זו היתה שכונה בה ניצולי שואה רבים בנו את משפחותיהם מחדש. בהיותי בת שש, פרצה מלחמת "מבצע קדש", אותה אני זוכרת היטב. לאחר מלחמה זו, עברה משפחתי לרחוב "שדרות הציונות" בחיפה ליד "הגן הפרסי", שם התגוררנו עד שהתחתנתי. הבית היה קטן, שני חדרים וחצי בו חיינו חמש נפשות, אבא, אמא ושלוש אחיות. אני זוכרת שבמרכז השכונה היתה צרכנייה, ממנה קנינו בכל יום את המצרכים לבית. אבי היה גבאי של בית הכנסת השכונתי, שהיה בעצם כיתה בתוך בית ספר יסודי בשם "מעלה כרמל". אבי דאג לתרומת ספרי תורה לבית הכנסת, איתם התפללו בכל שבת וחג.

במיוחד אני זוכרת את חג הסוכות. בכל שנה אבי היה בונה סוכה וכל ילדי השכונה היו מגיעים ומקשטים אותה טרם החג. גם כשבגרתי ונולדו לי ילדיי, הם היו מגיעים לסוכה על מנת לקשטה ולהשתתף בשמחה.

זיכרון נעים ומיוחד שיש לי מחפץ, הוא הפסנתר שאבי קנה לי בילדותי. אבי קנה לי פסנתר צ'כי שחור מעץ, עליו למדתי וניגנתי במשך שמונה שנים. השתתפתי בקונצרטים והייתי חלק פעיל מהקונסרבטוריון. החלק העצוב בסיפור על הפסנתר, הוא ביום שגילינו שתולעת עץ, נכנסה לפסנתר והחלה הורסת אותו. לצערי, היינו חייבים להיפטר ולזרוק את הפסנתר.

כילדה, זכור לי שהייתי בגן חובה, להוריי לא היה כסף לשלוח אותי לגן ילדים ולכן אין לי הרבה זכרונות מהגן.

את בית הספר היסודי לעומת זאת אני זוכרת היטב. למדתי בבית הספר "מעלה הכרמל" במשך שמונה שנים, מכיתה א' ועד כיתה ח'. בית הספר היסודי היה בתוך השכונה בה גרתי. אני זוכרת את האירועים שערכנו, את החגים שחגגנו ואת המסיבות אשר הקמנו. במיוחד אני זוכרת שהייתי שרה בכל המסיבות, אהבתי מאוד לשיר, ובכיתה ח' הייתי הזמרת של השכבה.

בתיכון למדתי בעירוני ו', תיכון ממלכתי דתי לבנות, למדתי שם ארבע שנים מכיתה ט' ועד כיתה יב'. התיכון היה בצידה השני של העיר, בשכונת "נווה שאנן". אני זוכרת שהייתי נוסעת בשני אוטובוסים בהלוך ושני אוטובוסים בחזור. יש לי זיכרונות טובים מהתיכון. היינו בנות איכותיות שתמיד שמרו אחת על השנייה, היו לנו פעילויות חברתיות, בהן השתתפנו. ערכנו הרבה מסיבות ובכולן שרתי, הייתי הזמרת של התיכון.

כשבגרתי, למדתי את מקצוע ההוראה "באוניברסיטת חיפה". האמנתי שאפשר לעצב את הילדים והדור הצעיר ולחנך אותם לדרך נכונה ולהצלחה. כמורה, עסקתי בהוראת ספרות, היסטוריה ותיאטרון. מקום העבודה הראשון שלי היה תיכון, פנימייה לבנות "בכפר הנוער הדתי" בכפר חסידים.

לאחר מכן, המשכתי ללמד את מקצועות אלו ואף הייתי מחנכת כיתות במשך 35 שנים, בתיכון "רודמן" בקרית ים. ב – 15 השנים האחרונות, אף ריכזתי את מגמת התיאטרון בבית הספר ובדקתי בגרויות בספרות של תלמידים מכל רחבי הארץ. בחרתי במקצוע זה, כי אני מאמינה שמורה טוב הוא מורה לחיים. קיבלתי הרבה סיפוק ומשובים טובים מתלמידיי שהיום הם בעצמם מבוגרים והורים לילדים.

לפני מספר שנים, נעשתה כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" על שחקן הכדורגל גילי ורמוט שהיה תלמיד שלי. למרות שהכתבה עסקה בו ובכדורגל, הוא הזכיר אותי ואמר שהגיע למקום טוב בזכותי. זה לחלוטין חיזק אותי ונתן לי להאמין, שהצלחתי לחנך ולהוביל את תלמידיי למקום טוב בחייהם.

לאחר 35 שנים, פרשתי ויצאתי לגמלאות. היום אני מלמדת את נכדיי החמודים.

כילדה חוויתי את מלחמת "מבצע קדש" ומלחמת "ששת הימים" וכאישה צעירה, חוויתי את מלחמת "יום הכיפורים", בה אני רוצה להתמקד ועליה לספר.

המלחמה פרצה בשנת 1973, היינו זוג צעיר עם תינוקת בת 7 חודשים. המלחמה ארכה 3 שבועות, בהתחלה המצב הצבאי היה קשה, ולאחר מכן טוב יותר, ובסופה ניצחנו את המצרים והסורים. המלחמה החלה בצהריי יום הכיפורים, כשכולם היו בבית הכנסת. בשעה שתיים נשמעה אזעקה, היינו בהלם ופחדנו מאוד. בשנה זו, גרנו בבניין בו כולם היו זוגות צעירים עם ילדים ותינוקות. בבניין זה היה מקלט אחד גדול, אליו רצנו כולנו, המבוגרים והילדים. את הגברים גייסו למילואים והנשים נשארו בבתים ובמקלטים עם הילדים. המלחמה הזו הפתיעה את כולנו, את המדינה, הממשלה, הצבא והאזרחים. כולם פחדו והיו בהלם מוחלט. האווירה היתה קשה מאוד, בקושי היתה תחבורה ציבורית, כל הגברים התגייסו לצבא, על הכבישים ראו בעיקר משאיות שסיפקו מזון. בלילות היינו צריכים להחשיך את הבתים, אני זוכרת שהיינו מדביקים בריסטולים ובדים שחורים על החלונות, כדי שלא יראו אור מבעדם. גם המכוניות היו נוסעות על הכבישים, כאשר פנסי המכונית היו צבועים שחור. אני זוכרת את עצמי לבד עם התינוקת, בעלי (סבא של לוטם), עבד ברפא"ל, הוא לא חזר הביתה כי היו צריכים לספק נשק לצבא כל הזמן. אימי היתה מגיעה בטרמפים לעזור לי וחמותי שבזמנו גרה לא רחוק מאתנו, היתה מגיעה אף היא לעזור.

גיסי, אח של בעלי היה חייל בסדיר בחיל השיריון, במשך ימים רבים לא ידענו אם הוא בחיים, מאחר והטנק שלו נפגע, וכל הצוות שלו נהרג. מאוחר יותר, סיפרו לנו כי הוא הועבר לטנק אחר וכי הוא בחיים. לאחר חודש וחצי הוא חזר הביתה. במלחמה זו נהרגו 2600 חיילים ואלפים נפצעו, עד היום המלחמה הזו נשארה "כפצע פתוח" עבורנו.

את בעלי עקיבא, הכרתי בשנת 1968, כשהיינו סטודנטים "באוניברסיטת חיפה". התחתנו בשנת 1970, הייתי בת עשרים, ועקיבא בן עשרים וארבע. האירוסים נערכו בבית עם המשפחה המצומצמת, עקיבא קנה לי טבעת ואני קניתי לו שעון זהב. החתונה נערכה באולם גדול בחיפה. יש לנו הרבה תמונות למזכרת מיום החתונה בשחור ולבן.

הילדה הראשונה שלנו, איילת, דודה של לוטם, נולדה כשהייתי בת עשרים ושתיים, אחר כך נולד אלעד, אבא של לוטם כשהייתי בת עשרים וחמש ואחרון רועי, דוד של לוטם, בהיותי בת שלושים וארבע.

משלושת ילדיי, איילת, אלעד ורועי יש לנו שישה נכדים. ילדיה של איילת, אסף בן 15, נטע בת 12 ותמר בת 8. ילדיו של אלעד, יהל בת 16.5 ולוטם בן 12. לרועי יש בן אחד בשם נור בן 3. אנחנו מבקרים האחד את השני לפחות פעם בשבוע. איילת ומשפחתה מתגוררים בכפר סבא, רועי מתגורר ביפו ואלעד בקרית ביאליק. עם לוטם ויהל אנחנו מתראים יותר מאחר והם גרים בסמיכות אלינו.

בחופשים כל הנכדים מגיעים אלינו, ואנו מבלים בצפייה בסרטים בקולנוע, בבילוי משותף בבריכה ובים, כמובן שחוגגים יחד את החגים וימי ההולדת.

הזוית האישית

רבקה: ברצוני לברך את העוסקים במלאכה ובדבר הרעיון, מה שגרם להעלאתם של נושאים משפחתיים של סבא או סבתא. סיפורים הנושקים לתקופת המדינה הצעירה שלנו ,תוך כדי העברת המידע האישי והמשפחתי לבני הדור הצעיר. במקרה הפרטי שלי, העברת הסיפור שלי מילדותי בחיפה של שנות החמישים, ועד היום לנכדי היקר לוטם. סיפור זה יצר קשר נוסף לקשר החם הקיים בינינו. הישיבה בצוותא, ללא מכשור אלקטרוני, פנים מול פנים עם הנכד, וכתיבת סיפור חיי המשולבים עם סיפור חייו של נכדי, העמיקו את הקשר החם בינינו. שאלותיו תוך כדי השיחה והצפייה באלבומים המשפחתיים, ובתמונות של יקרים שהכיר פחות או בכלל לא, אלא שמע עליהם מהוריו רגשו אותי עד מאד. נושאים שחשבתי שפחות יעניינו את הדור הצעיר כמו מלחמת יום כיפור, החיים בבית הספר בשנים הראשונות של המדינה, טקסי חגים שונים, עניינו אותו מאד ואף העלו שאלות של מהות. השיחות ריגשו אותי, במיוחד מעצם העובדה שהנכד הקשיב והיה מעורב, ריגש אותי במיוחד. אני מברכת על העשייה החשובה הזו ומקווה שתמשיכו עם הדורות הבאים שלנו, ותמיד נזכור: עם שאין לו עבר- אין לו עתיד.

מילון

וסרטייל
מחלק מים

שוורץ
שחור

קונסרבטוריון
בית ספר למוזיקה

ציטוטים

”זיכרון נעים ומיוחד שיש לי מחפץ, הוא הפסנתר שאבי קנה לי בילדותי. אבי קנה לי פסנתר צ'כי שחור מעץ, עליו למדתי וניגנתי במשך שמונה שנים.“

הקשר הרב דורי