מאגר סיפורי מורשת

פעמים רבות נשאלתי למה עזבתי מדינה כל כך יפה כמו ניו זילנד ועליתי לישראל. בגלל שזה לא סיפור מתח, אני לא צריך להשאיר את התשובה לסוף המאמר, לכן אגלה זאת כעת –  הסיבה היא: הגשמת החלום הציוני שלי.

נולדתי בוולינגטון, ניו זילנד בשנת 1940. גם אבי, שמואל, נולד בוולינגטון בשנת 1890, ליצחק ולילי בוק. יצחק נולד בשנת 1854 בקרקוב, פולין והגיע לניו זילנד בשנת 1879. לילי, שהתחתנה עם יצחק בשנת 1880, נולדה בוולס בשנת 1857 וגם היא הגיעה לניו זילנד בשנת 1879. לאורך השנים נולדו להם 9 ילדים. לאחרונה למדתי שהשם של האימא של לילי היה איזבלה בנסטון ולאחר מחשבה פרשתי את השם בנסטון לבן ציון. דבר זה פותח מסלול חדש לבדוק את שורשיה של לילי שאני מקווה שנעשה את זה בעתיד.

אמי, אביגיל, נולדה בשנת 1908, בלונדון ועברה ביחד עם הוריה ושישה האחים שלה לניו זילנד בשנת 1925. לפני עזיבתה את לונדון היא למדה במוסד ששמו "Jews' College" וקיבלה משם תעודת הוראה בלימודי יהדות. לכן, כשהגיעה לניו זילנד, היא יכלה להתחיל ללמד שיעורי יהדות בבית הכנסת ולאחר זמן קצר מונתה להיות מנהלת כל הפעילות של לימודים יהודיים שם. היא התחתנה עם שמואל בשנת 1932 ואחי הגדול, דויד נולד בשנת 1934 ואני נולדתי 6 שנים לאחר מכן בשנת 1940. שם הנעורים של אביגיל היה נונז-וז, ומשפחה זאת חיה בהולנד מאות שנים. יש בידי ספר שיצא לאור על ידי בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם על כל החתונות שהתקיימו בבית הכנסת משנת 1650 וכבר בשנת 1694, נערכה החתונה עם מישהו ממשפחת נונז-וז.

אמי תמיד סיפרה סיפור שבמאה ה-16 דוכס אנגלי התאהב בבחורה יפה מאוד ממשפחת נונז-וז ורצה להתחתן איתה. כאשר המלכה אליזבט שמעה על זה היא דרשה להיפגש עם הבחורה  וכל כך התלהבה ממנה שלקחה אותה לטיול ברחובות לונדון בקרון שלה. כמובן שלא האמנו בסיפור הזה אבל לאחר שקראתי את הספר של דויד כץ "ההיסטוריה של היהודים באנגליה" מצאתי התייחסות לסיפור הזה. הוא כתב שבזמן שמריה נונז הפליגה מפורטוגל להולנד האוניה שלה נתפסה על ידי האנגלים והיא הגיעה ללונדון שם הדוכס התאהב בה. המלכה לא הסכימה שהדוכס יתחתן איתה ושחררה אותה שתוכל להגיע לאמסטרדם. אם סיפור זה נכון זו ההתחלה של משפחת נונז–וז בהולנד ושל המשפחה שלי!

כפי שנאמר קודם, אמי היתה מורה ללימודי יהדות והיא הייתה מלמדת שיעורי יהדות כל שבת לאחר גמר התפילה בבית הכנסת וגם בימי ראשון לילדי הקהילה הקטנה בוולינגטון. בגלל זה גם אני הייתי צריך לבוא לשיעורים האלה. זה לא מצא חן בעיניי כי זה מנע ממני להשתתף ביחד עם חבריי מבית הספר במשחקי הספורט השבועיים שנערכו כל שבת בבוקר. לכן, די מהר אבדתי חברים בבית הספר ולכן מאד לא אהבתי את הצורך ללכת לבית הכנסת וללמוד על יהדות. אפילו לא רציתי שום קשר עם דברים יהודים.

אולם, כשהייתי כבן 15, אחד מהחברים היהודים שכנע אותי לבוא איתו למפגש של נוער יהודי במסגרת "הבונים". ומזה התחילה החשיפה לישראל ולציונות. כאן מצאתי נערים אחרים שגם התלבטו על היהדות שלהם ושחשבו שלישראל יש תשובה לתופעות של אנטישמיות והתבוללות. {האם משהו השתנה מהמצב של היום?}

די מהר נכנסתי עמוק לכל הפעילויות של הבונים בוולינגטון. בשנים האלה היו כ- 80 חניכים בוולינגטון ומספר דומה באוקלנד. היו ישיבות שבועיות בכל יום ראשון אחר הצהריים ופעם בשנה נערך מחנה קיץ לחניכים מכל המדינה. המחנות האלה אורגנו על ידי המדריכים בעצמם באתרים שונים בניו זילנד שבעלי החוות העמידו לנו ללא עלות. ופה יש לציין ולהדגיש, שבאחד המחנות פגשתי בחורה יפה וחכמה בשם מריון, שלאחר הרבה עליות וירידות הצטרפה אלי בישראל והפכה להיות אשתי.

המנהיגות של הבונים נבנתה בעיקר ממדריכים שחזרו משנת לימודים בישראל במכון למדריכי חו"ל בירושלים. כל שנה מדריכים מכל תנועת הנוער בעולם השתתפו בשנה של הדרכה ולימודים להכין אותם להיות מדריכים בכירים במדינותיהם. בשנת 1958 נבחרתי ביחד עם מדריכה מאוקלנד להשתתף בתוכנית הזו ויצאנו מניו זילנד בהפלגה של חמישה שבועות באוניה ישנה והגענו לישראל בתחילת מרץ בשנת 1958.

במחזור שלנו במכון היו כ- 100 משתתפים מדרום אפריקה, אוסטרליה ומדרום אמריקה {וכמובן השניים מניו זילנד} – דוברי האנגלית ודוברי הספרדית. כל בוקר היו לנו שיעורי עברית ולאחר מכן שיעורי היסטוריה על יהדות וציונות, סוציולוגיה וכו'. אחר הצהריים היו קורסים בשירים, ריקודים ואומנות. לאחר חמישה חודשים עברנו לגור  בקיבוץ ולחוות את צורת החיים שם. חזרה לירושלים לסיכומים ובחזרה בתחילת 1959, לניו זילנד.

רוב האנשים שחוו שנה בישראל במכון ציינו שזה היה השנה הכי טובה בחייהם וללא ספק זה בוודאי היה המקרה שלי. שנה זאת חיזקה את אמונתי בציונות והצורך בישראל חזקה. לאחר מכן דרכי הייתה פשוטה – לחזור ולעזור להבונים בניו זילנד, לסיים את התואר שלי ולחזור לישראל ולבנות את עתידי שם. פשוט!

לכן חזרתי לניו זילנד והשקעתי הרבה מאמצים בפעילויות הרבות של התנועה ובמקביל המשכתי את לימודי ועבדתי במהלך היום במשרד  רואה חשבון. הזמן עבר מהר וכבר בשנת 1962 עזבתי את ניו זילנד בכיוון לישראל. עצרתי תקופה קצרה בלונדון ושם פגשתי קולגה שסיפר לי על חברה אנגלית שמחפשת רואה חשבון עבור החברה הישראלית החדשה שלה שהיא פתחה לאחרונה. לכן לאחר רעיון מוצלח עם החברה התקבלתי לעבודה הזאת. אי אפשר לדמיין נחיתה כל כך נוחה בישראל – עבודה טובה, משכורת נאה ואפילו מכונית!! חלום אמיתי.

שנה לאחר מכן, מריון, הבחורה הצעירה שפגשתי במחנה הקיץ הגיעה לישראל לעשות את הסטאז' שלה בתל השומר ואיזה פלא התאחדנו ולאחר זמן קצר התחתנו ואנו גרים יחד בעושר ואושר עד עצם היום הזה.

הזוית האישית

הזווית שלי: הזדמנות לחזור על ההיסטוריה המשפחתית שלי ביחד עם נכדתי האהובה אלה.

הזווית של נכדתי אלה: נהניתי מאוד ולמדתי על ההיסטוריה של סבא שלי יותר לעומק.