מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתאריך 7.1.1929 בעירה ד'הרה שבתימן. העיר ד'הרה משותפת לערבים ויהודים. פירוש השם מקום גלוי ובולט, ואכן העיר היתה ממוקמת על תל ענק מאבן לבנה.

 

הסבא שלי: היה פקיד בסומליה שהייתה תחת שלטון אנגלי. הסבא שלי עבד אצל יהודי עשיר שהיו לו סניפים בכל אפריקה. הסבא  תיעד את התאריך לידה המדויק שלי (בתימן הנשים ילדו בבית ולא נרשמו תאריכי הלידה המדוייקים).

לאבא שלי היו שני מקצועות המשלימים אחד את השני:

*אורג עצמאי אבא היה אורג בדים לבנים בשביל ג'לביות וטליתות. עד מלחמת העולם השנייה הוא עבד יפה והרוויח טוב. אחרי המלחמה היה מחסור בחוטים לאריגה, חוסר בחוטים ייקר את הבדים מאוד והוריד את הביקוש.

*רפד על מנת לשפר את ההכנסה עבר לעיר עדן ופתח חנות שאיחדה כמה אנשי מקצוע בתחום הרפדות. חוץ ממקצועו של סבא ואבא שלי היו לנו אדמות רבות שעובדו ע"י פועלים ערבים.

 

אימא שלי: תפקדה כמנהלת העבודה שלהם. דאגה לשלם להם ולהכין להם ארוחות צהריים, אך עיקר תפקידה היה עקרת בית. תפקיד זה היה מורכב וקשה יותר מהיום. היא הייתה צריכה לשאוב מים מהנהר, לטחון את התבואה לקמח ולגדל 7 ילדים.

 

הבית שלנו היה בנוי מקירות כפולים בעובי 75 ס"מ , שלוש קומות.קומה ראשונה- קומת איחסון לבעלי החיים ולאוכל שלהם.קומה שניה- קומת הילדים.קומה שלישית- קומה זו מחולקת לשלושה חלקים. מטבח גדול ובצמוד אליו יש חדר לאחסון המזון לכל השנה. ובחלק השלישי יש חדר הורים וממנו יציאה לגג.

 

במהלך השבוע למעט יום טוב ושבת, למדנו "בחדר" תורה עד לשעה ארבע אחר הצהרים. בעונת הקיץ, זו העונה בה יורדים גשמים בתימן, מפסח עד שבועות היו זורעים וקוצרים את התבואה. בתקופה זאת לא הקפדתי להישאר עד ארבע ב"חדר" אלא עזרתי למשפחתי לשמור על התבואה ולהרחיק את  הקופים שהיו מגיעים לשדות על מנת לאכול. 

חוץ מפעילות שגרתיות בחיי היום יום זכורים לי במיוחד משחקים מיוחדים, אשר לא נתקלתי בהם פה בארץ, ואפיינו חגים מסוימים. ליהודים בתימן היה  לכל חג יש משחק מסוים. 

בסוכות שיחקנו במשחק קבוצתי, התחלקנו לשתי קבוצות וכל קבוצה הייתה צריכה לתפוס "יריבים" מהקבוצה השנייה, התזוזה מתבצעת רק על רגל אחת.

בפסח שיחקנו בשתי קבוצות נפרדות אחת נגד השנייה. הילדים מקבוצה אחת נשענים על גבם כנגד הקיר, וילדים מהקבוצה השנייה צריכים להציק , לדגדג אותם. מטרת המשחק היא שהילדים מהקבוצה שנשענת על הקיר תתפוס את הילדים מהקבוצה המתגרה מבלי לנתק את הגב מהקיר.

בפורים התכוננו, כל הילדים, שבוע לפני. במשך שבוע תפרנו דמות אדם ומילאנו אותה בתבן על מנת ליצור נפח ולהשוות  לה גודל טבעי. המשחק עצמו התחלק לשני חלקים:בחלקו הראשון של החג, בערב  לאחר סעודת פורים, הילדים התדפקו בבתים של היהודים בעיר, לא מחופשים, ושרים שיר מיוחד לחג ומקבלים בתמורה מדיירי הבית "פיצוחים" שונים (לא היו ממתקים) כגון: גרעינים, פופקורן ועוד.. את השלל היינו מחלקים בין כולנו שווה בשווה.החלק השני של חג, למחרת לאחר היציאה מבית הכנסת וארוחת הבוקר, לקחנו חמור והעמסנו עליו בצורת רכיבה את בובת האדם, אותה דימינו  "להמן הרשע" . הסתובבנו חבורה של ילדים צוהלים יחד עם בובה רכובה על חמור בכל רחבי עיר (גם ליד בתים של ערבים).לאחר שהקפנו את העיר, הלכנו למקום מבודד  הורדנו את הבובה "המן הרשע" והצבנו אותה באמצע כאשר כולנו זורקים עליה חומרי נפץ מאולתרים ויורים בה מכלים מאולתרים ופרימיטיביים שהכנו, המטרה הייתה לשרוף את ה"מן הרשע".

 

היו לי הרבה חברים, כל הילדים היהודים הכירו אחד את השני, שיחקו ביחד וכמובן גם רבו לפעמים.לי היו גם חברים ערבים, בדרך כלל הילדים היהודים לא התחברו עם ילדים ערבים, אך אצלנו זה נוצר באופן טבעי. השדות של ההורים שלי והשדות של המשפחות שלהם היו צמודות ואנו הילדים היינו נפגשים שם ומשחקים ביחד, כך נוצרו החברויות ללא הבדל דת.אני טיפוס חופשי, בן חורין לא פחדתי מאף אחד, היו לי חברים יהודים, חברים מבוגרים ממני וגם חברים ערבים (הערבים בתימן התנכלו ליהודים).הרגשתי בטוח עם כולם, גם עם הערבים. לדוגמא: יצאתי למסע  ארוך (4-5 ימים) אל העיר "עדן" עיר נמל וקולוניה בריטית עם חבר'ה ערבים, הם שמרו עלי ואפילו ישנתי איתם בכפרים שלהם.

 

כבר בגיל שמונה יצאתי למסע הראשון שלי לעדן בכדי לפגוש את אבא שלי שעבד שם, המסע אורך ברגל משך של 4-5 ימים. בעת היציאה מהבית, היום הראשון יוצאים רכובים על חמור עד שמגיעים לעיר  "קעטבה" שהיא העיר האחרונה תחת שלטונו של ה"אימם", ישנים שם ומשאירים את החמור אצל מישהו שישמור עליו והלכים בין  2 ל 3 שעות עד שמגיעים לעיר נוספת בשם "ד'לע" שהיא תחת שלטו אנגלי, שם התחבורה היתה מפותחת יותר ואפשר לתפוס משאית או מונית לעיר "לאחג' " . מלאחג'  עוצרים טראמפ שמשלמים לו , כמו מונית, לעיר "אלשיך" נחים שם ואז עולים על "ריילי" שזאת משאית שאוספת הולכי רגל עד לעיר "עדן". עדן- עיר נמל מפותחת מאוד, קולוניה בריטית.שמרתי על קשר עם אמא ועדכנתי אותה בהתאם להתפתחויות ושהגעתי על ידי העברת מכתבים עם הולכי רגל שהכרנו והלכו לכיוון הנדרש. את המסעות האלו הייתי עורך פעמיים בשנה, אך לעולם לא הפסדתי חגים בבית עם אמא.

 

בגיל 13 בערך התחלתי לעבוד בחנות תיירים בעיר "טווהי", באנגלית נקראה העיר "איסטמר פורט",  עיר נמל שאיכלסה את פקידי השלטון הקולוניאלי הבריטי. בסוף מלחמת העולם השנייה הפכה העיר הזאת לעיר נמל מבוקשת ועגנו בה המון אוניות מכל העולם.

עבדתי בחנות מבוקר עד ערב, העבודה היתה נוחה התפקיד שלי היה לסדר את הדברים בחזרה למדפים, החנות מכרה מוצרי נוחות, כגון: פיגמות, שעונים, ממתקים וכו'…הרווחתי שכר של לירה וחצי בחודש (שכר יחסית טוב לנער)  בעלי החנות היו דואגים בנוסף לכלכלה ומזון.זכור לי במיוחד מקרה מצחיק שקרה לי בחנות, ערב אחד הגיעו הרבה חיילים אמריקניים לחנות, היה דוחק וצפוף והם מדדו המון שעונים בכדי לקנות. חייל אמריקאי מדד שעון ובין  רגע חייל אמריקאי שחום עור וגדול ממדים חטף לו את השעון מהיד וברח.שמתי לב לאירוע המתרחש וברוב טיפשותי רצתי אחריו על מנת לתפוס אותו ולהחזיר את השעון. הגעתי עד לפתח הכניסה לאזור העגינה של האוניות, ראיתי שוטר וסיפרתי לו על מנת לקבל עזרה, השוטר הסתכל עלי קצת מבודח ואמר לי "ילד למצוא את החייל הזה : זה כמו למצוא מחט בערמה של שחת" הבנתי את שעשיתי וחזרתי לחנות מבואס.

 

מדינת ישראל קמה כאשר אני בן 18-19, הייתי מנוסה ועצמאי מאוד. אחי ואבא שלי היו בעיר "עדן" ושאר המשפחה, אמא והאחרים נשארו בעיר ט'הרה, עיר ילדותנו.החלטנו שאבא יעלה ראשון לארץ ישראל ואחר כך אני אעלה את אמא ואת האחים שלי.מקום היציאה לישראל מתימן היה בעיר עדן, לכן הייתי צריך לחזור מעיר הנמל עדן לעיר שבה אמא מתגוררת, מסע הלוקח 4-5 יום ולחזור חזרה לעדן. את ההעברה של שאר משפחתי עשיתי בשני חלקים: בהתחלה לקחתי את אחי לעיר עדן, כאשר הם מחופשים לערבים על מנת למנוע התנכלויות מצד התושבים הערבים ביהודים. אמא נשארה שם על מנת לנסות ולמכור את האדמות, המקנה והצאן ואת הבית. כאשר הצליחה לעשות זאת היא ואחותי הקטנה יצאו למסע בעדן תחת השגחתי ועזרתי.

 

יהדות עדן: "יהדות עדן, היא הקהילה היהודית שחיה בעיר הנמל עדן, כיום בתימן, על חוף הים האדום ובירתה לשעבר של דרום תימן. בין השנים 1838 — 1967 הייתה עדן קולוניה בריטית, ולפני כן, בתקופה 1937-1839 – פרובינציה של הראג' הבריטי".

תשע"ו