מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתאריך  14.2.1968 במחוז גונדר בעיירה קטנה דבט בנקר.אני זוכרת בית חם עם הרבה ילדים ואנחנו כילדים היינו חברים טובים של ההורים שלנו. הייתה המון שמחה בבית, היינו ישנים ביחד על מיטה גדולה 5 אחים. הילדים הגדולים דאגו מאוד לאחים הקטנים ועזרו הרבה במטלות הבית. אני אישית, בגיל 7 התחלתי ללמוד בכיתה א' היות ואחותי הגדולה למדה הוראה והייתה צריכה ללכת לעבוד במקום יותר רחוק מהבית. היא לקחה אותי תחת חסותה והתחלתי ללמוד איתה שם (אני כמו בת בשבילה גם לאחר שהתחתנה).הורי היו אנשים בעלי אמצעים ולא היה חסר דבר בבית. זכורה לי חצר הבית, הרפת, העדר והסוסים.

הורי עלו לארץ כל אחד בנפרד, אמי עלתה  בשנת 1984 . אמי  מספרת: "הייתי עוד נערה צעירה, בת 15 ללא משפחתי עליתי עם בני-דודים לאחר ויכוחים מרדניים עם הורי שלא הסכימו שאעלה לארץ לבד כי הם חששו מהסכנות שבדרך.התעקשתי ולא הלכתי לביה"ס במשך שלושה חודשים.כל חברי עזבו את  בתי –הספר  ויצאו לסודן בדרכם לארץ ישראל. הורי נכנעו  ואפשרו לי ולאחותי לצאת לסודן, אבי מכר שני כבשים כדי שיהיה לנו כסף ואוכל לדרך. אבי מסר אותנו לידי בני-דודים שיצאו לדרך  עם בני משפחתם.היינו קבוצה של כ-200 איש נשים, גברים, זקנים , וילדים. אמי מספרת שהם הלכו  ברגל במסע ארוך מאוד, קשה ומסוכן, הליכה של חודש וחצי ברגל. בלילה הם הלכו וביום הסתתרו מפני שלטונות אתיופיה. יום וחצי לפני שאמי הגיעה לסודן, מורי הדרך שליוו אותם עזבו את הקבוצה  ליד הגבול בטענה שהם הגיעו כבר לסודן. אימי מספרת: " לפתע הופיעו חמישה גברים עם נשק ושדדו אותם, לקחו כסף, אוכל, זהב , תכשיטים,  שפכו להם את המים והחזירו אותם חזרה לכיוון שממנו באו. היינו מיואשים ועייפים וכל אחד ניסה לשרוד. בינתיים, אחותי התקדמה כשאני עזרתי לסבתא של דוד שלי שהתעלפה לאחר כל העינויים שעברה. אחותי התקדמה  ואני לא ידעתי… המשכתי לחפש אותה, התייאשתי מלחפש אותה  קיוויתי שאמצא אותה מתישהו… פתאום הגיעו אלינו 5 משאיות וכמה אנשים החלו להכניס אותנו אליהם בלי ידיעה לאן אנו נוסעים? ומתי נגיע?! מרוב שהיו המון אנשים בתוך המשאיות נודע לנו שבגלל הצפיפות והחנק מתו שלושה ילדים.כאשר הגענו  למקומנו נודע לנו שהגענו לאשקלון האנשים שהסיעו אותנו במשאית אמרו לנו להתייצב בצד אחד אלו שבאו בלי הורים ואלו שבאו עם הוריהם.ואז זה קרה… פגשתי את אחותי כנראה שעלינו על אותה המשאית.