מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מג'רבה לצפת

סבתא ואני יושבות לנו באיכות זמן
תמונה של סבתי היקרה ביום חתונתה
עליית יהודי טוניס לישראל

קוראים לי שיראל, אני הנכדה הבכורה של סבתי זהבה, אספר את סיפורה:

הורי סבתי עלו מג'רביה. סבתי היא הרביעית במשפחתה מבין ששת האחים. לאמה קראו נשריה ולאביה קראו עריבי. לסבתא רבתא שלי, נשריה, יש שישה ילדים, הנה שמותיהם: לילד הבכור קראו מישל, אחריו באה שרה, יהושע, סבתי זהבה, פנחס ומיכאל.

כשסבתא רבתא שלי ילדה את הבן החמישי אמרו לה: "תחזרי הביתה", אז היא חזרה לביתה. כשהיא חזרה לקחת את התינוק מבית החולים אמרו לה שהוא נפטר ועד היום לא יודעים אם הוא חי או מת. זה כאב מאוד, באותה התקופה לקחו ילדים כמו פרשת ילדי תימן.

סבתי למדה בבית ספר אגודה בית יעקב. הייתה לה ילדות מאוד נחמדה ויפה בגלל שלא היה לחץ, האימא הייתה עם הילדים בבית, רק האבא עבד, לכן הם היו מלוכדים יותר. כיום כששני ההורים עובדים אז אין את החיבור הזה כמו פעם.

הם גרו ברחוב ג'רביה. בזמנו לא היו מקלחות, הם היו מחממים מים בפרימוס כדי להתקלח, הם היו מתקלחים בימי חמישי. בגלל שלא הייתה להם מכונת כביסה הם השתמשו במים של המקלחות כדי לכבס בידיים. לא היה כסף לקניות.

ימי הולדת ובת מצווה לא חגגו להם בזמנו, כי לא הייתה ליום הולדת או בת מצווה משמעות כמו שיש היום. את חגיהם הם היו חוגגים לפי מנהגי טוניס ובכל ראש חודש ניסן הם היו עושים את 'השישה' וכך גם עד היום. יש להם מסורות שעוברות מדור לדור, סבתי וחברותיה היו נפגשות בימי שישי ושבת ליד בית הכנסת.

הייתה להם שמחת חיים. הן היו משחקות במשחקים כמו שבע אבנים, דומינו, משחקי כדור ולפני פורים הם היו משחקים עם קוביות ושקדים. הם היו קונים אותם ומי שהיה מנצח, היה מקבל את כלל השקדים. הם היו משחקים בפורים בקוביות. היה להם מועדון הנקרא 'תקוותינו' ואחרי שעות הלימודים הם שיחקו שם במועדון. כל יום שישי הם היו מחכים לשבתות, בקיץ הם היו הולכים למצודה בצפת ורואים את כל התיירים שהיו באים לצפת. אלו היו תיירים שבאו לטייל או אלו שהיו באים לבית הבראה. בתי המלון בצפת היו תמיד מלאים והיו לפחות ארבעים בתי מלון, כיום נשארו שישה או שבעה בתי מלון, לא כמו פעם.

סבתא זוכרת שהם היו מחכים לעיתון 'שער הקורא', עיתון זה היה מיוחד וכיף היה לקרוא בו. הייתה להם גם ספריה שבה היו מחליפים ספרי קריאה. בבית הספר הם למדו גם מלאכה, שם למדו לתפור. סבתא זוכרת שבית הספר נסגר, כי לא היה רישום של מספיק תלמידים. סבתי עברה לעבוד במתפרה צבאית שהייתה קיימת בצפת. היא התחילה לעבוד שם בגיל 17. היא עבדה שם במשך שבע שנים. היא אמרה שזו הייתה תקופה מלאה חיים ומשמחת מאוד.

במהלך העבודה במתפרה היא הכירה את סבי והחליטה שהיא רוצה להתחתן איתו. סבתי התחתנה וילדה שישה ילדים. בין ששת הילדים, אמי הייתה הראשונה ואני שיראל פרץ, הנכדה הראשונה של סבתי.

כיום סבתי עובדת במשק בית, היא עוזרת לאנשים ולקשישים להכין אוכל, לנקות וזה משמח אותה מאוד. מה שהכי משמח אותה אלו הנכדים שלה – בקרוב נהיה 17 נכדים.

הורי-סבתי נפטרו, אבל סבתי נושאת בליבה את המנהגים והמסורת שלהם. מסורת הקשורה לחגים, לשבתות ולימים מיוחדים. היא משמרת את מנהגי טוניס וזה מהנה עבורה מאוד, כי זה מזכיר לה את ילדותה ואת הימים עם הוריה ומשפחתה. עד עכשיו כל ימי חיי – כל ימי שישי אנו נפגשים לאכול קוסקוס אצל סבתא ואנחנו נהנים מזה מאוד.

החלום של סבתי שהתגשם, כמובן, היה לחתן את רוב ילדיה ולשמוח בשמחתם. הכי חשוב זה שאנחנו קיימים – הנכדים שלה.

הזוית האישית

שיראל פרץ: היה מאוד כיף בכתיבת הסיפור ולמדתי דברים וסיפורים שלא הכרתי. מאוד נהנתי בכתיבה ובהכרות עם החווית ש סבתי. סבתי נהנתה ואפילו יותר ממני. הייתי מאחלת לסבתי שתמשיך להיות מאושרת ושתמשיך לספר את סיפוריה לנכדים.

מילון

פרימוס
(שם גנרי) הוא כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. בישראל של תקופת היישוב והקמת המדינה היה הפרימוס אמצעי נפוץ להרתחת דודי כביסה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הייתה לנו ילדות נפלאה“

הקשר הרב דורי