מאגר סיפורי מורשת

שמי ערבייא חדד, נולדתי באי ג'רבא שבטוניס,  אין לי גיל מדוייק מכיוון שבזמנו תהליכי הלידות ומתן תאריך לידה לא היו מסודרים. התחתנתי לפני 80 שנה עם בן דודי-רחמים חדד. הוריי נתנו לי את השם ערבייא מכיוון שבאותה התקופה היו חוטפים ילדים יהודים, וקראו לי כך בכדי להטעות את הערבים שיחשבו שאני ערבייה.  עליתי לארץ בסוף שנת 1953. הבאתי לעולם 6 ילדים-3 בנים, 3 בנות. הבת הגדולה נפטרה אחרי שנה, ואחריה באו דינה, טיטה, יצחק, יוסף ומאיר. הילדים נקראו כך על שמות הסבים והסבתות הקודמים משני הצדדים. על העיר ג'רבא:

הקהילה היהודית בטוניס בעיר ג'רבה

בג'רבא ישנם שני רובעים- הרובע הגדול והרובע הקטן. ההנהגה הייתה רוחנית וגשמית, היה ראש אב בית דין שהוא זה שטיפל בהנהגה הרוחנית, והיה וועד הקהילה- שטיפל בעיניינים הגשמיים, היו ישיבות ובתי כנסת, בימי חול היו מתפללים ולומדים בישיבות, ובשבת וחגים היו מתפללים בבית הכנסת המרכזי שנקרא " אלגרביה". לקראת שנות ה 50 הגיע הג'וינט ( ארגון יהודי אמריקאי) שעזר ליהודים, כאשר לפני כן וועד הקהילה הוא שעזר ליהודים. המוסדות התרבותיים היו הישיבות.

הקהילה היהודית בג'רבה, ששורשיה נעוצים עוד בגלות של עם ישראל לאחר חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפני הספירה, היא אחת מהקהילות היהודיות הבודדות שנשתמרו במדינות ערב עד לקום מדינת ישראל. קירותיו של בית הכנסת אל-גריבה, שרבים מחשיבים אותו כבית הכנסת העתיק ביותר באפריקה, מכוסים באריחים בצבעים כחול וצהוב שיוצרים צורות גיאומטריות, . את שמו של בית הכנסת ניתן לתרגם כ"המופלא" או "הפלאי". יש סיפורים המספרים שישנם אבנים בבית הכנסת אל-גריבה מימיו של שלמה המלך.

יחסים עם השכנים הלא יהודים

יחס השכנים הלא יהודים ליהודים היה יחס אוהב מאוד, וגם היחס של השלטון הצרפתי היה טוב מאוד. באותה תקופה לא קוימו תקנות מיוחדים נגד היהודים.

היהודים לא שותפו במערכות העירוניות או הממשלתיות. היהודים לא התגייסו לצבא מפני שתוניסיה עדין לא הייתה מדינה עצמאית. היהודים בתוניסיה התפרנסו מכמה מקצועות עיקריים: קבלני בניין, נגרות, מסחר בצמר ועבודה בהלוואות בריבית לערבים  .

 תיאור מקום המגורים בתוניס

מקום המגורים היה מדהים ביופיו המקום היה פורה בעצים, פרחים וים. הנוף מדהים ממש כמו בטבע והיה ממש כיף לגור במקום כזה. כל הבתים שם היו בתים חד קומתיים ולכל בית יש חומה, ומסביב לכל חומה יש חדרים. הרובע היה נפרד אך כיום הוא לא נפרד מפני שהיום רוב היהודים עזבו את ג'רבה. גרנו בוילה פרטית ולאנשים שלא היה הרבה כסף גרו בבית שכור, אך הרוב גרו בבית פרטי .

המצב הכלכלי

המצב הכלכלי היה מאוזן לא היו עניים ולא עשירים. העיסוק של היהודים ברובע הקטן היה עשיית השמיכות וניקיון הצמר. והעיסוק ברובע הגדול היה צריפה. אנשי המשפחה שלי היו עובדים ביצירת נפות של קוסקוס, והמשפחה של בעלי עסקו בתפירת בגדים לצבא. בעלי היה עובד מחוץ לאי, והיה חוזר הביתה בימי חמישי עם כסף לצרכי שבת.

לבוש

הבגד נקרא "פוטה", המכנסיים של הגברים הזקנים והילדים, היו למעלה רחבים למטה צמודים. הלבוש של היהודים והגויים היה זהה.

מאכלים

מכיוון שגרנו באי, עיקר התפריט היה דגים. היינו אוכלים בימי שלישי ושישי, בשישי זה היה עם בשר ובשלישי זה היה עם דגים. מאכלים נוספים הם: אריסה- סוג של חמין,  "כפיתות"- קציצות סולת וירק.  לעיתים רבי חיים חורי ז"ל היה מתארח אצלנו ואוכל מהקוסקוס שהכנתי. את הקניות ערכנו בשוק.

החינוך

בתוניס היו מוסדות חינוך לכולם. כגון בתי ספר לילדים, אוניברסיטאות וישיבות. במוסדות ליהודים  למדו עברית. בנוסף היו אוניברסיטאות שהיו שייכות לצרפתים, שם למדו יהודים וגם ערבים, ומי שרצה להתקדם היה נוסע ללמוד בלונדון (זה היה במיוחד לעשירים). הלימודים היו מסתיימים בשעה 2,  היו הולכים לאכול וחוזרים שוב ללמוד עד הלילה. השפה המרכזית היא ערבית או צרפתית, ובעברית היו משתמשים בעיקר בתפילות.

העליה לארץ:

בזמן שהכריזו על מדינת ישראל עדיין חיינו בג'רבה, קיבלנו את הבשורה בשמחה רבה. שרנו ורקדנו בבית הכנסת והדלקנו נרות (כמו בחג)- אך למרות כל השמחה, שמרנו על השקט כי פחדנו מהתגובות של הערבים.

עליתי לארץ בסוף שנת 1953, עשינו חניה של מספר חודשים במרסי- צרפת- כי בני מאיר חלה..

הגענו עם האנייה "נגבה". בתחילה הגענו למחנה עולים בחיפה, ולאחר מכן נסענו במשאיות למושב שובה, בנגב.

הבית שלי במושב היה בית קרקע, ללא חלונות, ללא דלת שננעלת. ובלילות היו מגיעים ערבים מעזה וגונבים  אוכל ובגדים. ובנוסף, היו זאבים משוטטים במושב.

האוכל היה קצוב, היינו מחלקים אותו במשך השבוע. עוף אחד למשפחה, פתיתים (ומהם היו עושים קוסקוס), מרגרינה- לא ידעו להשתמש בה ולכן היא לא הייתה באה לידי שימוש.

בעלי רצה לחזור לג'רבה, אבל שמחת החיים והציונות שבנשמתנו – עזרה לנו להתגבר על הקשיים ולהישאר בארץ.

סיפור אחד שאני זוכרת מהעלייה שלנו, באנייה היה אתנו זמר מאוד מפורסם "ג'ו עמאר" והוא דאג לעשות לנו שמח במשך כל הנסיעה.

בארץ עבדנו בחקלאות בקיבוץ סעד, ובעלי מכר בשוק ירקות.

כשעלינו לארץ לא ידענו לדבר עברית, ובארץ באו אלינו חיילות שלימדו אותנו קרוא וכתוב.

חפצים שעברו

החפצים שעברו אלינו בירושה היו תמונות של רבני ג'רבא. התמונות עברו ממשפחה למשפחה וגם בעליה לארץ, התמונות עלו אתנו.

גלגולו של מנהג עתיק – בסיסה

את טקס ה"בסיסה" מקיימים בכל שנה בר"ח ניסן. בסיסה היא תערובת המכילה גרגרי חיטה או שעורה קלויים וטחונים, בתוספת שקדים ותמרים. לתערובת מוסיפים סוכר ותבלינים לפי העדפה אישית. בעת האכילה, מוסיפים לתערובת שמן, בזמן שפיכת השמן מערבבים בעזרת מפתח הדירה של בעל הבית ומבקשים בקשות.

בראש חודש ניסן התקיימה חנוכת המשכן. לכבוד חנוכת המשכן הקריבו נשיאי שבטי ישראל מנחה: "קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה" (במדבר ז יג). כל המנחות שבמשכן ובמקדש נעשו מסולת חיטים או שעורים הבלולה בשמן. מרכיבים אלו הם המרכיבים המרכזיים בבסיסה, בעוד שאר הרכיבים נועדו רק להוסיף טעם.

בנוסף לכך שבראש חודש ניסן התחילה עבודת המשכן, הוא נחשב כראש השנה למניין השנים למלכים, וממנו מתחיל סדר החגים שבתורה. מסיבות אלו, המנהג מתקשר לכל התחלה חדשה, ולכן יש הנוהגים לבצע את הטקס בכניסה לבית חדש או בלידה. חלק מיהודי תוניסיה מכינים את המאכל גם ביום ט"ו בשבט, כנראה מפני שיום זה נועד להזכיר את תחילת הגעת האביב, והבסיסה מתקשרת לחודש ניסן החל באביב.

טעם נוסף למנהג הוא סגולה לברכה והצלחה, בייחוד בתחום הפרנסה. על פי המשנה, העולם נידון בפסח על איכות וכמות התבואה. בנוסף לכך, מספר מקובלים ציינו את יום ראש חודש ניסן כיום שבו ה' "משפיע טללי רצון ברכה ונדבה בעולמות העליונים, ומהם לעולמות שלמטה" (חקת הפסח), ותיקנו תפילות על הפרנסה הנאמרות בערב יום זה. תערובת הבסיסה מכילה את מיני התבואה שמהם נאפה הלחם, שהוא המזון המרכזי של האדם, וכן שמן המסמל שפע. במינים אלו, בערבובם על ידי מפתח ובאמירת הנוסח המפורט להלן, רומזים להשפעת הברכה לתבואה בפרט ולפרנסה בכלל, ומתפללים על כך.

הזוית האישית

המפגש עם הנכדה שלי בתכנית הקשר הרב דורי, אפשר לי לספר לה את סיפורי האישי ואת סיפור יהודי ג'רבה.