מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מג'רבה לארץ ישראל

סבא חיים וסבתא מרסל כהן
הנכדה שיראל עם סבא חיים וסבתא מרסל
חיים כהן על המסע הקשה לארץ ובתוכה

אנו, חיים כהן ומרסל כהן, הורים לשישה ילדים וסבים ל-22 נכדים.

אני חיים, יליד שנת 1949. עליתי לארץ בשנת 1954 מג'רבה, תוניס. בעלייה עלינו מתוניס ישר הביאו אותנו למעברות בבית שאן. לאחר שרצינו שייקחו אותנו לעכו כי שם אחי הגדול התגורר, "עבדו עלינו": אחרי שהעבירו אותנו למעברות, שם גרנו בתנאים הכי גרועים שיכולים להיות. גרנו עם עכברים וחולדות, היינו מכבסים בתעלות המים וישנים על מיטות שהסוכנות סיפקה. הייתה מכולת אחת בלבד וקנינו ממנה מצרכים תמורת תלושים שקיבלנו לפי גודל המשפחה. את הצרכים עשינו בחוף בשירותים מאולתרים. עם חלוף הזמן הגיעה משאית בלילה ואמרו שמעבירים אותנו לעכו. עשו לנו סיבוב באזור והורידו אותנו בבית שאן בשכונה ד' ואמרו לנו "פה זה עכו". ועד היום אנו גרים בשכונה ד' בבית שאן. וכך "עבדו עלינו".

כשעלינו לארץ באונייה הדוד שלי היה המנהיג שלנו. באונייה הביאו לנו לאכול פילה דג לבן ואז הדוד אמר לנו: "אל תאכלו כי זה בשר חזיר" ולא אכלנו. בשנות החמישים לא ידענו מה זה בית חולים ובכלל איך מתנהגת מדינה. כשאבי ז"ל קיבל מכה בעין מדלת של ארון והתעוור מזה, רק אחד השכנים עזר לנו להעביר אותו לבית חולים רמב"ם ומאז הוא נשאר עיוור ולא ראה אותנו עד יום מותו. גם כאשר אמי עמדה ללדת, רק שכנים עזרו לנו להעביר אותה לבית חולים העמק, ושם אמי ילדה תאומים. על אחד אמרו שהוא נפטר ואת השני היא קיבלה אליה. זה סתם סיפור שסיפרו לנו, העלימו אותו כמו את ילדי תימן. לאחר מספר שנים נולדה אחותי הקטנה. חיינו בתנאים הכי קשים שיכולים להיות. האבא עיוור, האימא חולה, וכל ילד שגדל עבד לפרנסת הבית.

היינו שמים קרטונים בתוך הנעליים הקרועות, לובשים בגדים שקיבלנו מכל מיני גורמים ובקיצור – החיים היו קשים מאוד. עם הזמן התרגלנו לחיים הקשים ושרדנו עד היום, ברוך השם. את הלימודים התחלנו בבניין מתקופת התורכים בעיר העתיקה (כמו הסראייה). אחר כך עברנו לבית הספר תחכמוני ורוזוולט וכפי שאמרתי קודם – שרדנו. אחרי שעלינו בשנות החמישים, לילה אחד הגיעה משאית של נחום פסקא ז"ל, לקחה אותו ואת אחי לשער העלייה בחיפה. אמרו לנו שלוקחים אותנו כי יש לנו גזזת. לקחו משאית מלאה מבית שאן של נערים ועברנו שם שבעה מדורי גהינום. במשך מספר חודשים גילחו אותנו, הדביקו לנו מעין דבק מגע על הראש ומשכו חזק בליווי כאבי תופת. והיום אומרים שזה היה סתם מיותר. כמו כן, לא מאמינים לנו שהיינו שם, אומרים לנו: "תוכיחו שהייתם שם".

בשנות החמישים היה עובר עגלון שמוכר נפט, עגלון אחר שמוכר קרח ועגלון שהיה מוכר לנו חלב. היינו מניחים בפתח הבית בקבוק ריק ולידו כסף והעגלון היה שם בקבוקים מלאים עם חלב ועודף לידו – ואף אחד לא היה גונב. כמה שהחיים היו קשים, חיינו באמון מלא אחד בשני, כמו שאומרים 'מעז יצא מתוק'. פעם היו מקרינים סרטי קולנוע על קירות בניינים, למשל קולנוע ירדן היה מקרין סרט על בניין וקטורי. היינו מטפסים על עצים וגגות בתים בכדי לראות את הסרט. בתקופת הקטיושות היינו עולים על בניין שנקרא "בית נכות", מוזיאון, והיינו רואים איך המטוסים שלנו מפציצים בירדן עד שכמעט נפגענו. מאז הפסקנו לעשות זאת. עברנו תקופה קשה מאוד בחיים הכלכליים והביטחוניים, חפרנו ליד הבתים תעלות כדי להסתתר בהן וכיסינו אותן בשקי חול כי לא היו אז מקלטים.

אשתי מרסל עלתה מתוניס למבשרת ירושלים, וכשאביה חלה היא ומשפחתה עברו לעפולה ליד האחים של אביה החולה בכדי שיטפלו בו. גם אשתי ומשפחתה עברו חלק מהסבל שעברנו. אשתי מרסל עלתה ארצה בשנת 1958 וגרה בצריף בעפולה עם חולדות ועכברים, כנראה המזל שיחק לנו ואני הכרתי אותה והתחתנו בשנת 1972. אנו נשואים עד היום באושר ועושר. היא אישה למופת, אימא למופת, סבתא למופת ודוגמה להרבה זוגות. המאכלים האהובים של סבתא הם: קוסקוס, דגים, חמין, ספינג'.

הזוית האישית

חיים ומרסל כהן השתתפו בתכנית הקשר הרב דורי ותועדו על ידי נכדתם שיראל עטאר. התכנית נערכה בבית הספר מאיר למדעים ואמנויות בבית שאן, התשע"ט.

שיראל, סבא חיים וסבתא מרסל במהלך התכנית 

תמונה 1

מילון

בֵּית נְכוֹת
(נטיות ר׳ בָּתֵּי נְכוֹת) מוזיאון; מקום שאוספים בו יצירות אמנות, או מוצרים, או עתיקות לשם הצגתם לקהל. (מילוג)

ציטוטים

”כמה שהחיים היו קשים, חיינו באמון מלא אחד בשני“

”אשתי מרסל היא אישה למופת, אימא למופת, סבתא למופת ודוגמה להרבה זוגות“

הקשר הרב דורי