מאגר סיפורי מורשת

ואקנין מיכל נולדה בתאריך 02.11.1943, באלג'יריה

משפחתה של מיכל: לאביה קראו אברהם – אבי, לאמה קראו אסתר. אחיותיה: זאנין בת 79, מדי בת 73, דניאל בת 66. מיכל מספרת: "הייתה לי אחות נוספת יותר צעירה ממני, אבל לצערי היא נפטרה לפני 6 שנים אחרי מחלה קשה.

עד גיל 12חייתי באלג'יר בירת אלגריה, אבל לאור המלחמה שפרצה בשנת 1954 נאלצנו לעבור לצרפת.יש לי זיכרונות מאוד יפים מהילדות שלי באלג'יר למרות שהמצב הכלכלי בבית לא היה טוב לא הרגשנו אף פעם חוסר כי היה חום ואהבה בבית.

בבית ידענו שאנחנו יהודים ושמרנו על המסורת כגון הדלקת נרות בשבת.אבל היינו נוסעים לפעמים בשבת. מחוץ לבית לא סיפרנו לחברים שלנו שאנחנו יהודים מחשש שיפגעו בנו.הייתה לי רק חברה אחת יהודיה שלשמחתי הרבה מצאתי אותה בארץ ועד היום הזה אנחנו בקשר.שאר החברות שלי היו ממוצא ערבי או נוצרי.

אבי ז"ל, היה ספר במקצועו היות והוא היה הספר היהודי היחיד באזור היה מנהג להזמין אותו בבתים של יהודים לקראת בר מצווה ולספר את כל בני המשפחה. תמיד אהבתי להצטרף אליו בערבים כי תמיד חיפשתי להתחבר ליהודים.

זכור לי משפחה אחת שהאב היה רב של הקהילה הם היו 8 ילדים שהזמינה אותנו בחג החנוכה וגיליתי שמקבלים בחג הזה מתנות. בבית היינו מקבלים מתנות לחג של הנוצרים כדי שלא נרגיש מקופחים. מאותו יום ביקשתי מהוריי להפסיק לקבל מתנות בחג המולד.

אמי ז"ל, הייתה עקרת בית ותמיד דאגה לנו שאנחנו נהיה מסודרים נקיים. היא היית מקפידה שהחולצות לבית ספר יהיו מגוהצות. היות והיינו שומרים על הכשרות לא היינו אוכלים בבית ספר.תמיד הקפדנו לאכול כל המשפחה ביחד. היות והייתי קצת שובבה אז שלחו אותי בימי ראשון שזה היה יום שבתון לתלמוד תורה שבדרך כלל מיועד לבנים. הייתי עם החברה שלי אפילו למדתי לשחק כדור רגל כי לא היה מספיק בנים. רוב המשחקים שאהבתי לשחק היו משחקים של בנים.

הבית שלנו היה כמעט מול הים וכל יום קופצים לים גם לפני ארוחת הצהריים וגם בערב.בקיץ רוב הערבים היינו מבלים על שפת הים. לצערי המצב השתנה עם פרוץ המלחמה (מלחמת עצמאות אלג'יריה), בשנת 1956עברנו לצרפת. למרות שידענו את השפה היה לנו משבר של הסתגלות למקום החדש.

אני זוכרת שזה היה חודש נובמבר. היה קר מאוד לא היינו רגילים לקור לשלג כי באלג'יריה היה מזג אוויר כמו בארץ.זכור לי עד היום הזה הצעקה של אימי כי היא יצאה למרפסת להוריד את הכביסה ואז ראתה שהכביסה הפכה לקרש כי המים הפכו לקרח. בבית היה לנו אח וחיממנו את הבית.לא היה פשוט להסתגל לדברים הלא מוכרים.

אחרי יומיים הלכתי לבית ספר. היות וזה היה כבר באמצע תקופת הלימודים הושיבו אותי בסוף הכיתה דבר שלא הייתי רגילה כי באלג'יר הייתי תלמידה מצטיינת ותמיד אהבתי לשבת בכיתה בשורה ראשונה. הדבר החשוב ביותר היה לדעת אם יש תלמידות יהודיות בכיתה אבל לצערי לא היו אבל בכיתה של אחותי יותר גדולה ממני כן היו 2 ומיד התחברנו אליהן כדי שיסיעו לנו להכיר את הקהילה היהודית בעיר טולוז.

שמחתי להצטרף לתנועת נוער כי באלג'יר הייתי בתנועת בני עקיבא. בטולוז הייתה רק תנועת נוער של דרור (השומר הצעיר) וקצת הפריע לי כי גיליתי פתאום שלא אוכלים כשר אבל מהר קיבלתי את השינוי כי בשבילי הכי חשוב היה להיות בין היהודים.

בתיכון למדתי שפה זרה רוסית שאז לא הייתה שפה נדרשת אבל חשוב לי לציין את הנקודה הזאת כי יותר מאוחר אחרי עליתי לארץ השפה הזאת עזרה לי מאוד.בשלב יותר מאוחר אחזור על זה. אחרי סיום לימודיי בתיכון המשכתי עוד שנה באוניברסיטה ואחר כך ניגשתי למרכז כדי להתקבל במשרד המשפטים בפריז. הוריי לא כל כך הסכימו שאני אעזוב את הבית אבל הם הבינו שזה מה שאני רוצה לעשות והצלחתי לשכנע אותם ולהרגיע אותם.

שלב השלישי בחיים שלי של שינוי של הסתגלות שוב למצב חדש. מהר למדתי לחיות כעצמאית בעיר הגדולה. שוב חיפשתי איך להתחבר לקהילה היהודית ולמזלי המרכז הקהילתי הגדול היה לא רחוק מבית בו גרתי אני מאוד אהבתי את העבודה אבל התחלתי לחשוב על החלום שלי לעלות לארץ .

במרכז הקהילתי התחלתי להתעניין ולקבל מידע על הארץ. במאי 1967 במרכז הקהילתי פתחו רשימה של צעירים שרוצים להגיע לארץ כי התחילו לדבר על חשש של מלחמה וזקוקים למתנדבים. היות ומאוד רציתי להצטרף הייתי צריכה לבקש אישור ממנהל העבודה. השאלה שלו הייתה: "האם יש לי משפחה בארץ?" ואני לא יודעת איך יצאה לי תשובה כזאת אמרתי לו:" אין לי קרובי משפחה אבל מבחינתי כל היהודים הגרים בישראל הם משפחה שלי."כנראה שתשובתי הייתה כל כך כנה שאישר לי לנסוע. אבל בסוף לשמחתנו המתנדבים לא הגיעו לארץ כי המלחמה הייתה קצרה מאוד מלחמת ששת הימים.

אחרי סיום המלחמה ההחלטה שלי לעלות לארץ נפלה התחלתי לחשוב איך? מה?במה להתחיל? איך לבשר להוריי על ההחלטה כל כך גורלית? איך יגיבו שפתאום אני נוסעת כל כך רחוק? זה לא היה פשוט עד שבסוף הצלחתי לשכנע אותם שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה

לפני עליתי ארצה החלטתי לבקר בארץ כתיירת כדי לפחות לדעת איפה אני מגיעה.באותו רגע שנחתי בארץ הרגשתי כבר שאני שייכת לארץ הזאת. השתתפתי במצעד הגדול שהתקיים בירושלים לכבוד 20 שנה של מדינת ישראל. עד היום הזה אני עוד נרגשת מהמצעד. זה היה המצעד האחרון שהיה.

עם חזרתי מביקור בארץ לצרפת התחלתי בכל התהליכים הקשורים לעליה. פניתי לסוכנות היהודית והציעו לי להיות במרכז קליטה בקרית שמונה.ברור שלא שמעתי לעולם על העיר הזאת אבל העדפתי להגיע לכאן מאשר להיות במרכז קליטה בנתניה כי ידעתי שנתניה היא עיר של תיירים ואני רוצה ללמוד היטב את השפה ורק בעיר קרית שמונה אני אוכל ללמוד.

עליתי לארץ בתאריך 17.04.1969 ועד היום הזה אני חוגגת את היום הזה כי בשבילי זה יום הולדת שני. אני נולדתי מחדש כי כאן אני סוף סוף גאה להיות יהודיה.התקופה שהייתי באולפן הייתה חוויה נהדרת מכל הבחינות.נפגשתי עם הרבה אנשים שהגיעו מכל העולם והיינו חייבים ללמוד מהר עברית כדי שנוכל לצור קשר אתם. בתקופה הזאת העיר הייתה מופגזת כמעט כל היום קורים לתקופה הזאת מלחמת התשה ולצערי בשנים אחרונות כתושבת אשדוד לצערי זה כבר לא היה קשה להסתגל למצב הקשה שנוצר באזור שלנו עם הטילים מעזה.

עם סיום האולפן הופנתי לקורס מטעם קופת חולים של מנהלות משק ומטבח. למרות שבכלל לא היה קל כי הקורס היה מיעד לישראלים ואני הייתי העולה החדשה היחידה.למרות הקושי עד היום אני מודה לגורמים שעודדו אותי להשתתף בקורס כי בתקופת הקורס הרגשתי שאני נקלטת בארץ.

עם סיום הקורס שנמשך כ- 8 חודשים התחלתי את שנת של נסיון בעבודה ואז הספקתי להכיר כל הארץ, עבדתי בבית חולים קפלן. בבית חולים שלוותא בבית חולים טלביה בירושלים בבית חולים הרצפלד בגדרה ובסוף הגעתי לבית חולים יוספטל באילת. האנשים לא אמינו שאני רק שנה בארץ….בזכות הנסיון שלי בבית חולים הרצפלד הכרתי את בעלי שהיה תושב אשדוד.בבית חולים הכרתי אחות שהייתה דוברת צרפתית והזמינה אותי אליה בשבתות..אחיה היה חבר טוב של בעלי וכאן אצלה פגשתי את בעלי.

בתאריך 04.04.1971 התחתנו באשדוד ונאלצתי לעבור מאילת לאשדוד. מצאתי מקום עבודה חדש בבית חולים באר יעקב. כפי שבהתחלה סיפרתי שמאוד אהבתי את העבודה של מרכז קליטה למרות היחסים החמים שיצרתי בבית חולים כל הזמן חלמתי איך להגיע למרכז קליטה. למזלי היות ובאשדוד קיים מרכז קליטה היה לי אומץ לפנות אליהם ישירות .

עד היום אני לא מאמינה שבזכות השפה הרוסית שלמדתי בנערות בצרפת מייד רצו לקבל אותי לעבודה. כמובן שלא יכולתי לעזוב מהיום למחר את העבודה סוכם בתוך חודש אני אתחיל לעבוד.

מתאריך 12.1974 ועד 03.2004 עבדתי במשרד הקליטה כיועצת לעולים מכל העולם. שמחתי לקלוט את העלייה הגדולה מחבר העמים בשנות ה90 . במהלך קליטתם של העולים מחבר העמים יזמתי פעילויות חברתיות . ערכנו חתונות, הרבה עולים לא התחתנו לפי ההלכה לאור המשטר שהיה ברוסיה, ערכנו טקסי בר מצווה.

פרשתי לגמלאות, אבל היה ברוך לי שאני אמשיך מה שכל כך אהבתי לסייע לעולים. מאז פרישתי אני מתנדבת במשרד הקליטה ובשנתיים האחרונות אני יותר מתמיד מרגישה שאני בחרתי במסלול הנכון לאור העלייה הגדולה מצרפת.

האנשים שפורשים לגמלאות מאוד חוששים מהחיים החדשים. אני מאוד ממליצה לכולם להתנדב כי יש תמורה. בשנה שעברה מאוד התרגשתי עם קבלת פרס של שרת הקליטה כמתנדבת מצטיינת.

מגן שרת הקליטה למיכל וקנין אתר עיריית אשדוד

מתוך אתר העירייה "לאורך השנים עבדה מיכל במשרד הקליטה באשדוד ומשנת 2003, בתום 31 שנות שירות, היא מקדישה את זמנה להתנדבות למען העולים בעיר והתושבים ברובע" אומר ישראל חזות – ראש מינהלת רובעים ד'-ה'. הוא מוסיף ומציין כי "מיכל הינה בוגרת הקורס הראשון של פעילי הרובע ופעילה מסורה ויעילה במנהלת, היא מתנדבת בקרב תושבי הרובע בכלל והעולים החדשים בפרט, ומהווה את החוט המקשר האמין והאדיב בין הרשות העירונית והמנהלת לבין התושב ברובע".

מיכל מספרת: "בנוסף לפעילות שלי במשרד הקליטה אני מתנדבת גם במנהלת של הרובע שלי, רובע ה. יש לי עוד פעילות מיוחדת. אני מנהלת קהילה לחיפוש קרובים באתר מוטקה וכאן אני יכולה לכתוב ספר על הסיפורים המרתקים ועל הקשרים החדשים שיצרתי בעקבות איתור האבודים.

 מיכל עם משפחתה

אני מאוד רוצה להודות לכל הגורמים שיזמו את המפגשים  בתכנית "הקשר הרב דורי" תכנית מבורכת שנתנה לנו אפשרות להיות במגע עם תלמידים נהדרים, שלצערי לא הכרתי עד כה, כי בתקשורת שומעים רק הצד השלילי של הנוער.

תודה מיוחדת לתלמידה המתוקה יובל ולמורה רגין, תודה לבית הספר שז"ר שנתן לנו את האכסניה

מיכל ואקנין

העשרה

מגן שרת הקליטה למיכל וקנין אתר עיריית אשדוד

"מיכל וקנין קבלה את מגן שרת הקליטה  26/01/2014 . גב' מיכל וקנין – תושבת רובע ה' ומתנדבת פעילה ומסורה מזה כשנתיים ויותר במנהלת רבעים ד-ה, זכתה לקבל מידי שרי הקליטה סופה לנדבר את מגן שרת הקליטה, על פעילות התנדבותית מסורה ומתמדת למען עולים וסיוע לעולים חדשים בעודם מתמודדים עם חבלי הקליטה בישראל.מתוך אתר עיריית אשדוד".

המרכז הרפואי הגריאטרי הרצפלד: "המרכז הרפואי הגריאטרי הרצפלד הוא בית חולים גריאטרי של שירותי בריאות כללית השוכן בגדרה. הוא קרוי על שמו של הפעיל הציוני וחבר הכנסת אברהם הרצפלד, אשר יזם את הקמתו. בית החולים נוסד ב-22 ביוני 1969 במטרה לשמש בית החלמה לטיפול בעולים מבוגרים וקשישים חשוכי-מרפא".