מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפורו של סבא גיל יעקב אמיר, סבא של אריאל מדר. בשנת 1924 החליטו הרבה מיהודי פולין לעזוב את פולין בגלל סדרה של קשיים שהערים הממשל הפולני עליהם. חלק עלו לארץ ישראל, ורבים אחרים נדדו לאמריקה. סבא וסבתא של סבא שלי, גיל, משני הצדדים עלו לארץ בשנה זו. העלייה נקראה העלייה הרביעית או העלייה הפולנית.

סבא וסבתא מצד אימא של גיל (סבא שלי) גרו בצריף ליד הים בשכונת "מחלול". סבא משה עבד בהקמת העיר תל אביב. סבתא שושנה הייתה עקרת בית. את סיפור המשפחה של אימא של סבא נמשיך אחר כך.

סבתא של גיל (סבא שלי) מצד אבא (אסתר)

סבתא של סבא, אסתר, עלתה לארץ עם הוריה (סבא רבא אברהם וסבתא רבתא רוזה) ואחיותיה. אחת גדולה ממנה (יטקה) ואחת קטנה ממנה (שרה). אחיהם, ברונו, עלה לארץ כמה שנים קודם, והיה ממקימי חברת-החשמל וגר עם אשתו בצפון הארץ בקריית חיים ליד חיפה. סבא של סבא (ששמו יעקב) עלה גם כן לארץ עם קבוצת חלוצים פולנית של "גורדוניה". פגש כאן את סבתא של סבא שלי וחיזר אחריה.

סבא של סבא – יעקב

לסבא רבא אברהם היה בפולין מפעל טקסטיל גדול וכשעלה לארץ הביא אתו מכונות מיוחדות לייצור תחרה ורצה להקים כאן בית חרושת. כיוון שלא ידע עברית, אלא רק פולנית ויידיש, חיפש כאן שותף מקומי שדובר גם עברית. לאחר מספר שבועות בארץ חלה סבא רבא של סבא גיל במחלת מעיים קשה ואושפז בבית חולים ביפו. באותו זמן, השותף מכר את כל המכונות וברח עם הכסף, והמשפחה של סבתא אסתר נשארה בחוסר כל.

סבא אברהם ניסה לעבוד בכל מיני עבודות כדי לפרנס את המשפחה, אבל אחרי שנתיים נפטר בלב שבור. הוא קבור בבית הקברות הראשון של תל אביב ברחוב טרומפלדור.

בינתיים אחת האחיות (הבוגרת) קיבלה מכתב מהחבר שלה שעבר מפולין לבלגיה, והציע לה נישואין. היא נסעה אליו (באונייה) והם התחתנו בבלגיה, ואז שלחה מכתב לאימא שלה שתבוא עם שתי הבנות האחרות לחיות איתם שם.

כיוון שהפרנסה הייתה קשה מאוד, החליטה האימא לנסוע עם הבנות לבלגיה. המחזר של הבת האמצעית (סבתא אסתר) – יעקב (סבא של סבא) החליט לנסוע אחריהן, והתחתן בבלגיה עם סבתא אסתר. לשניהם נולד אבא של סבא. ניתן לו השם אלפרד (תרגום בעברית: אברהם, ע"ש הסבא רבא שנפטר). הוא גדל בביתו בעיר בריסל בבלגיה עד שנת 1942.

אלפרד עם הוריו

עם השתלטות הגרמנים על בלגיה, החליטו הוריו להסתירו מהגרמנים שפלשו לבלגיה (כדי להצילו אם יחפשו יהודים), לכן שלחו אותו למנזר מרוחק מעיר הבירה. במנזר היה בו היה בית ספר לכמרים (כוהני דת נוצרים) בו היו מאות סטודנטים נוצרים, ורק חמישה ילדים יהודים שאף אחד לא ידע שהם יהודים מלבד ראש המנזר, ששמר עליהם מאוד, ולא סיפר על כך לאף אחד.

אבא של סבא שלי שהה במנזר שלוש שנים עד סוף המלחמה. בתקופה זו ביקר את הוריו מספר קטן של פעמים, וברוב המקרים בהם יצאו הסטודנטים/ תלמידים לחופש, הלך לבית של כפריים בסביבה שאירחו אותו (תמורת כסף), מבלי לדעת שהוא יהודי. עם סיום המלחמה חזר לבית בבריסל, ואז גילה שחודשיים קודם לסיום המלחמה, נלקחו הוריו בעקבות הלשנה למחנה הריכוז באושוויץ ושם נרצחו. אבא של סבא חיפש את המלשין אך לא הצליח למצוא אותו.

באותה תקופה החליט לעלות לארץ עם עליית הנוער וסבתא שלו (רוזה) ליוותה אותו לארץ, בתקווה שיוכלו לגור אצל הבן שגר בארץ. העלייה שלהם התאפשרה, כי באותו זמן הבריטים אפשרו לשלוש אוניות להיכנס לארץ עם הנוער שניצל מהשואה. כשהגיע לארץ היה עם עוד ארבעה "אברהמים" ולכן החליטו בעת הגעתו לקרוא לו אבנר.

הבן שהיה בארץ, ברונו, קיבל אותם, אבל אשתו לא ממש שמחה על נוכחותם. ולכן שלחו את אבנר אבא של סבא שלי לקיבוץ בעמק בית שאן, וסבתא רוזה חזרה לחיות עם שתי הבנות שנשארו בחיים בבלגיה. אבא של סבא שלי נשאר שנה בקיבוץ ואז עזב עם שני חברים ועבר לחפש עבודה במרכז (כפר- סבא). הוא עבד אצל פרדסן בכפר סבא, וכיון שלא היה להם היכן לגור הפרדסן אפשר לו ולחבריו לגור במחסן כלי-העבודה.

בתקופה זו, אימא של סבא גיל (מרים) נולדה וגדלה בארץ בתל- אביב. היא הייתה תלמידה מצטיינת, ניגנה בפסנתר והלכה לתנועת הנוער שנקראה "המחנות העולים". בנעוריה התגייסה ל"הגנה", בין היתר תלתה שלטים נגד הבריטים. אחר כך יצאה להכשרה במסגרת הפלמ"ח בקיבוץ "בית קשת" (לא רחוק מכפר- תבור).

עם הקמת צבא הגנה לישראל, אחיה, שהיה מפקד גבוה בהגנה, הפך למפקד פלוגה בחטיבת "גבעתי". מרים רצתה מאוד להתגייס, אך הוריה שהיו דתיים וקצת שמרנים, התנגדו. כיוון שהתעקשה ואמרה שתתגייס בלי רשותם, ביקשה הסבתא שושנה מאחיה הגדול של מרים (שמו יעקב), לקחת אותה תחת חסותו לפלוגה שלו. יעקב הסכים, ומרים הפכה לפקידה פלוגתית אצלו.

בפלוגה היו מתנדבים רבים בתחום החבלה שהגיעו מהולנד, היה גם מתורגמן מהולנדית שהיה גם המד"ס (מדריך ספורט) של הפלוגה והוא אבנר (אבא של גיל), שהתגייס אף הוא לצה"ל עם הקמתו.

כיוון שיעקב (האח של מרים) חשש שהמתנדבים יציקו לאחותו מרים, שהייתה בחורה יפה מאוד, הוא מינה את החייל החזק ביותר ביחידה – המד"ס (אבנר), לשומר הראש שלה. והוא שמר עליה היטב… הם התאהבו ועם השחרור התחתנו.

המשפחה

בתחילה, כשמרים היתה בהריון, עוד לפני הלידה, גרו ההורים של גיל בחיפה, כי אבנר למד נגרות בטכניון ועבד על אוניות שהגיעו לנמל. הם גרו על גג בניין גבוה ליד הנמל, שם בנה סבא של סבא צריף מעץ, ובו גרו כמעט עד ללידתו של גיל. אחר כך עברו לדירת חדר בתל אביב בקרבת ההורים של מרים, ואז נולד סבא גיל , שקראו לו גם יעקב על שם הסבא שנרצח בשואה באושוויץ. מאוחר יותר עברו לדירת שיכון בחולון בשכונה קטנה בשולי העיר (תל- גיבורים).

סבא גיל גדל בסביבה בה היו ילדים שהוריהם הגיעו מכל התפוצות: אירופה, אסיה, ארצות ערב ואפריקה. כולם גדלו יחד כחברים טובים בלי כל הבדל ולא חשו שום רגשות קיפוח או שוני. הדלתות בבתים לא ננעלו כי אף אחד לא פחד מגנבים.

בתחילה הלך סבא לגן הילדים בתל אביב, שבו אימא שלו הייתה גננת, ואחר כך לגן בקרבת מקום המגורים בחולון.

בכתה ד' סבא התחיל ללכת עם חבריו לכיתה לתנועת הנוער העובד שהסניף שלה היה במרחק גדול מאוד מהבית (כמה ק"מ) והתמיד בכך עד כיתה י"ב. הוא עבר את ההכשרות כדי להיות מדריך, וגם הדריך חניכים צעירים. סבא למד בתיכון "חדש" בחולון, ואחר כך הלך לגרעין  נח"ל ולצבא.

אחרי הטירונות התנדב סבא גיל להדריך בתנועת הנוער (כחלק מהשירות). סבא ריכז את סניף ראשל"צ של הנוער העובד, וגר ב"קומונה", שזה בית שבו גרים מדריכים ומרכזי קן. בקומונה סבא הכיר בחורה חמודה שקוראים לה זיוה (סבתא שלי), שריכזה את קן נס ציונה. לימים, בתום השירות הצבאי, גיל וזיוה נישאו.

לקראת סיום השירות הצבאי הייתה מלחמת יום-הכיפורים, וסבא היה אז ב"הר- דב" (החרמון הלבנוני). רבים מחבריו של סבא נפלו במלחמה זו. במסגרת שירותו שימש בין היתר כחבלן, וטיפל במטעני חומר נפץ ומוקשים שהמחבלים הטמינו כדי לפגוע בחיילים.

סבא בצבא

טיפול במטעני חומר נפץ

כחצי שנה לאחר המלחמה, סבא נשא את זיוה לאישה.

שנה אחר כך נולדה הדס, אימא שלי (ושל שקד ורותם).

הזוית האישית

סבא: מעבר לרצון להעביר את הסיפור המשפחתי, הקשר האישי עם אריאל הוא החשוב ביותר. אני מאחל לאריאל מילוי משאלות ליבה והגשמת חלומותיה.

אריאל: היה מדהים ומרגש, הצחוקים יצרו אווירה טובה. מאחלת לך זמן איכות עם סבתא ואיתי.