מאגר סיפורי מורשת

שורשיי ברומניה

נולדתי בבקאו שברומניה בשנת 1946, שנה אחרי סיום מלחמת העולם ה-2, בת יחידה במשפחה שלי. הוריי – אנה ושואיל שכטר גרו בטרנסילבניה ואבא שלי עבד בבית חרושת לעצים אמא שלי עבדה בחנות. בית החרושת היה בבעלות משפחה יהודית ולהוריי היו חיי חברה עשירים ומצב כלכלי טוב. באוגוסט 1940 במהלך מלחמת העולם השנייה העניק היטלר את חצייה הצפוני של טרנסילבניה להונגריה על פי תכתיב וינה. ביום אחד הוריי החליטו לארוז הכל ולחזור לבקאו ברומניה, זאת הייתה החלטה גורלית שהצילה את חייהם. כל היהודים שגרו בטרנסילבניה נלקחו למחנות השמדה ונספו. במהלך מלחמת העולם ה-2 אבא שלי היה במחנה עבודה של הרומנים שהיו בברית עם הגרמנים. אחרי סיום מלחמת העולם ה-2 הוריי חזרו לחיים נורמליים ואחרי שנה אני נולדתי. כל המשפחה של אבא שלי(2 אחים, 2 אחיות וההורים)  עלו לארץ ישראל, והוא נשאר לבד ברומניה.

ילדותי ברומניה

המשפחה שלי גרה בבית קטן והייתה לנו חצר גדולה מאוד. בחצר היה עץ תותים מיוחד שצמחו עליו תותים לבנים ואדומים. מתחת לעץ חיה משפחת תרנגולות, וזה היה אחד המקומות האהובים עליי ביותר. כל פעם שרציתי להתבודד, עליתי על העץ והתחבאתי בו. החורף ברומניה היה קר מאוד והיו ימים של שלג, כך שהיו ימים שבהם קמנו בבוקר ושכנים היו צריכים לחלץ אותנו מהבית, ע"י כך שהיו מזיזים את השלג מהדלת שלנו.

המים היו מתוך באר. לא היו מים בברזים, כך שכל דבר שהיה כרוך במים היה מסובך, כמו למשל אמבטיות ואפילו שירותים, שהיו בחוץ. בתוך הבית היו סה"כ שני חדרים. בחדר השינה היה אח גדול מלא עצים שהוא היה מקור החימום של הבית, ובחדר השני שהיה מטבח ופינת אוכל היה תנור עצים ענק ונמוך ממתכת עם ארובה שיצאה החוצה, שעל הפלטה העליונה שלו היינו מבשלים ומחממים מים.

חיי היומיום שלי כללו בעיקר לימודים ומשחקים עם חברים. בעיקר אהבתי לקרוא ספרים מגיל צעיר מאוד, כי גם משחקים בסיסיים כמו בובות וכדורים לא היו. אהבנו נורא לקפוץ בחבל וגם קלאס וסבתא סורגת. לא התעסקתי כמעט בספורט ולא ממש אהבתי את זה או הייתי טובה בזה. אחרי גיל 12 גיליתי את הרקמה אחרי שאמא שלי לימדה אותי. היא רקמה הרבה מפות ואני מאוד התעניינתי בזה ורציתי להשתפר. בימי ראשון אחה"צ היינו יוצאים לעיר. היה שם רחוב ראשי עם מעט חנויות, ומכוניות לא היו. היינו מטיילים ברחוב הראשי ופוגשים הרבה חברים. מבחינת לימודים, ברומניה יש רק בית ספר יסודי (4 שנים) ואז תיכון (8 שנים). עד שהגעתי לתיכון, בתי הספר היו מחולקים לבנים ובנות בנפרד, ובדיוק בשנה שבה אני נכנסתי לתיכון החליטו לעשות בתי ספר מעורבים, ובשנה שלי היו הרבה מאוד תלמידים יהודיים, מעל 20. כך שהיתה לי חברה מגובשת. היינו נפגשים המון, ועושים הרבה מסיבות.

אחד מאותם 20 תלמידים היה סרג’יו, שהפך לימים להיות בעלי. הוא היה נגן אקורדיון והוא סיפק את הבידור והמוסיקה לריקודים בכל המסיבות שלנו. אני זוכרת שהוא תמיד התלונן שהוא חייב לנגן ובגלל זה לא יוצא לו לרקוד בכלל עם הבנות. אז אומנם עוד לא היינו חברים, אבל שם הכרנו לראשונה, בגיל 13.

החיים ברומניה היו מאוד לא פשוטים. המשטר היה קומוניסטי, ושפע לא היה. לא היה חופש מחשבה וחופש אישי וכולם היו צריכים להסתדר בדיוק עפ"י ההנחיות של המפלגה הקומוניסטית. גם מבחינה חומרית היה מעט מאוד אוכל ואמצעים, כך שכל דבר היה מושג בקושי רב. היה גם פחד גדול כי תמיד היית בסכנה של הלשנות לשלטונות, אפילו הלשנות שווא. לאט לאט נוצר מצב שבו כל היהודים עזבו את העיר ואת רומניה, וההורים שלי פחדו להישאר לבד ושלי לא יהיה עם מי להתחתן, ושאתבולל. גם כל המשפחה שלי עזבה את רומניה ואנחנו נשארנו לבד לגמרי. לכן, הם החליטו לבקש אישור לעלות לישראל. אחרי שסיימתי תיכון, התחלתי ללמוד אדריכלות ברומניה. להתקבל ללימודים האלה היה נחשב למשהו מאוד נדיר (1 מתוך 100 התקבלו), ואבא שלי התחיל ללמוד הנדסת מכונות באוניברסיטה, ואחרי שגילו שהוא נרשם לעלייה לישראל – גירשו אותו מהאוניברסיטה. בתום סמסטר אחד בלבד, ממש לפני תקופת המבחנים הראשונה שלי, קיבלנו אישור לעלות לארץ, ואז התארגנו מאוד מהר לעזיבה. המשטר אישר לקחת רק 20 ק"ג לכל אדם, ולא אישרו לנו לקחת לא כסף, לא מזכרות ולא תמונות, כך שבעצם יצאנו משם עם שום דבר. את התמונות שיש לי הצלחנו להבריח בנפרד. באותה תקופה גם המשפחה של סרג’יו קיבלה אישור לעלות, ואז התחלנו להתיידד יותר האחד עם השנייה יותר.

תמונת ילדות

ההגעה לארץ והשנים הראשונות

ההגעה עצמה לארץ הייתה מסובכת. נסענו ברכבת לנאפולי שבאיטליה, ומשם לקחנו אנייה לישראל. הגענו לנמל חיפה ושם חיכו לנו הדודים שלנו ולקחו אותנו אליהם לתל אביב. כשהגענו, המשפחה שלי קצת התפצלה. אבא שלי נסע לאולפן בקריית שמונה, אני נסעתי לאולפן בתל אביב ואימא שלי הייתה אצל דודה אחרת ברמת-אביב ולכן עד מותה היא לא דיברה עברית טוב.

לי היה מאוד חשוב להמשיך ללמוד, אז עשיתי מבחני קבלה לטכניון, והתקבלתי. בסתיו 1965 התחלתי ללמוד אדריכלות ובינוי ערים בטכניון. כעבור חצי שנה קיבלנו מעמידר דירה קטנה של דיור ציבורי בשכונת יוספטל. ההורים שלי עברו לשם ואני המשכתי לגור בחיפה עד שנת 1972.

חודשיים אחרי שאני עליתי לארץ, גם המשפחה של סרג’יו קיבלה אישור לעלות לארץ והם האורח פלא גם קיבלו דירה ביוספטל, רחוב אחד לידינו ואז התחלנו להתיידד יותר והקשר התחיל להתהדק והפך לרומנטי. במשך כל תקופת החברות שלנו אני גרתי בחיפה, וסרג’יו היה בצבא.

אני וסרג'יו

בשנת 1969 התחתנו בכפר סבא באולמי השרון (שם אבא של סרג’יו היה הטבח הראשי), ובשנת 1972 חזרנו מחיפה לכפר-סבא. אני התחלתי לעבוד בתל-אביב במשרד אדריכלים וסרג’יו התחיל לעבוד בבנק לאומי.

סבתא ביאנקה וסבא סרג'יו ביום החתונה 

המשפחה הגרעינית שלי

בשנת 1975 נולדו איילת ושמרית, בנותיי התאומות הבכורות. אני וסרג’יו היינו מאושרים מאוד כי חיכינו להן הרבה מאוד שנים ובשבילנו זה היה סוג של נס. חמש שנים לאחר מכן נולדה גם אפרת, הבת הקטנה שלנו והמשפחה שלנו הושלמה.

מבחינה מקצועית עבדתי 13 שנים בתל-אביב במשרד מוביל, שבו השתתפתי בין השאר בתכנון בניין מגדלור בתל אביב, והעבודה הראשונה שלי במשרד היתה שנתנו לי לתכנן את הגדר של אוניברסיטת בר-אילן. אחרי 13 שנה החלטתי להפוך לעצמאית והצטרפתי למשרד עצמאי עם עוד 2 שותפות ברעננה. במשך 25 שנה של קיום המשרד תכננו מאות בתים פרטיים בכל אזור השרון, בתים משותפים בכפר סבא ורעננה, משרדים וגם שני מעונות של אק"ים.

חיי המשפחה שלנו התבססו מאוד בכפר סבא. היה לנו מאוד חשוב לתת לילדות שלנו חינוך מצוין, והקפדנו שהן יקבלו הרבה ידע תרבותי, ספרותי וגם חוגים. בכל מה שקשור לחינוך הקפדנו מאוד על מצוינות ושמנו את הלימודים במרכז הערכים של המשפחה.

אחד המאבקים והגאוות הגדולות שלי ושל סרג’יו היו שכשהגענו לארץ, לא היינו מוכנים לחיים במדינה כמו ישראל. החינוך שאנחנו קיבלנו היה שיש מישהו שמחליט בשבילך והדרך ברורה וסלולה. בתור אנשים בוגרים פה, הבנו שהכל אפשרי ופתוח בפניך, אבל עליך מוטלת המשימה של להילחם על שלך, לבחור ולעבוד קשה כדי להתקדם ולהצליח. לכן, למרות שלא ידענו מה המשמעות של חיים במדינה דמוקרטית, עבדנו מאוד קשה ולאט לאט הצלחנו לחסוף כסף ולהתקדם גם מבחינה כספית, וגם לחסוך ולספק לילדות שלנו את כל מה שרצינו שיהיה להן. לא היה מי שעזר לנו, לא היה מי שייתן לנו כסף או דירה ומאפס אמצעים הצלחנו להקים ולגדל משפחה עצמאית משלנו.את הערכים של המצוינות, ההישגיות והעבודה הקשה ניסינו להעביר הלאה לבנות שלנו וכל אחת מהן בחרה בדרך משלה כדי להגשים את עצמה: איילת הפכה לרופאת ילדים שמתמחה בטראומה, שמרית עוסקת במכירות, ואפרת היא עו"ד. איילת ושמרית בחרו לחיות לידינו בכפר סבא ופה הן חיות ומגדלות את המשפחות שלהן, ואפרת חיה במושב ליד ירושלים.

השמחה הגדולה ביותר שלי היא שאחרי שגדלתי כבת יחידה להוריי, זכיתי להקים משפחה שהתרחבה והתרחבה עם השנים, והיום יש לי 8 נכדים נהדרים, שכל אחד מהם הוא אישיות בפני עצמה, והם מסבים לי אושר רב מאוד.

שלושת הבנות שלי: איילת, שמרית ואפרת כשהיו קטנות

סבתא ביאנקה, והבנות: שמרית, איילת, אפרת

כל הנכדים

הזוית האישית

סבתא ביאנקה: ההפתעה הגדולה עבורי הייתה שמעבר למטרה המקורית הבנתי פתאום שהפרוייקט והשאלות והמשימות מאפשרים לי לחזור אל העבר, להסתכל אחורה על כל החיים שלי ולהיזכר באנשים, מקומות וחוויות שכבר מזמן אחסנתי במגירות הזיכרון. מעבר לזה אני חושבת שהעולם שבו אני חייתי בגילו של יותם והעולם שבו הוא חי שונים בתכלית. הילדים היום גדלים בתנאים הרבה יותר טובים ונוחים, הם מקבלים הרבה יותר דברים ממה שיכולתי לחלום עליהם בגילו, ושעבורם הייתי צריכה לעבוד קשה. אני רואה ערך רב ביכולת להעביר מסר חינוכי לבני הדור הזה – מסר שעוסק בהערכת הזכויות שלהם, בהבנה כי יש דברים שצריך וכדאי לעבוד עבורם ולהשקיע בלהשיג אותם, מסר על משמעותה של חתירה למצוינות ובעיקר ידיעה של מאין באת ולאן אתה הולך.

אחתום את התרשמותי בזכות שניתנה לי להכיר את המוסד החינוכי שבו יותם לומד, את הצוות המקצועי שמלווה אותו ואת הפרוייקט, וכמובן הכיף הגדול בלהכיר עוד סבים וסבתות אחרים ולשמוע את סיפורי החיים שלהם. אני שוב מודה על ההזדמנות הנדירה הזו ושמחה מאוד על שבחרתי לקחת בה חלק.

יותם: מאוד נהניתי לקחת חלק בתכנית הזאת. למדתי בה המון דברים חדשים: על הילדות של סבתא ברומניה ועל הקשיים שהיו להם בעלייה לארץ. עכשיו אני מכיר צדדים שונים אצל סבתא שלא הכרתי בעבר.