מאגר סיפורי מורשת

שמי שמואל בנטקובסקי. נולדתי בשנת 1948 בבריסל, בירת בלגיה, להורי צבי וגיטה בנטקובסקי, ניצולי שואה. אבי איבד אישה ושלושה ילדים ואמי איבדה את שתי אחיותיה. היא ועוד קבוצה קטנה שרדו את תאי הגזים. הורי נפגשו לאחר המלחמה בעיר לוצ'ד שבפולין ומשם עברו לבלגיה. שם, בבלגיה, נולדתי בשנת 1948. בשנה זו, עם הקמת המדינה, עלינו לארץ והתיישבנו בתל אביב.

ההורים צבי וגיטה בנטקובסקי

בשנת 1954, כשהייתי בן 6, נולד אחי דוד ועברנו לגור ברמת גן. לאחי נולדו שני ילדים: צביקה וגיתית. אני למדתי בבית הספר "אושא ד", דתי ציוני ולאחר תיכון "שנקר" עשיתי תואר בהנדסת טקסטיל. לאורך כל שנותי גדלתי עם מפעל הטקסטיל שאבי הביא איתו ארצה כשעלינו מבלגיה, המפעל הוקם בתל אביב. שם נחשפתי להמון סיפורים של עובדים ניצולי שואה במפעל. המפעל שימש גם כלשכת עבודה לעולים חדשים. אבי קיבל את כולם לעבודה או שלח את חלקם לעבוד במקומות שהיו זקוקים להם ועזר להם להשתלב בחברה ובחיים החדשים בארץ. לאחר 22 שנים נישאתי לשושנה בשנת 1970 ונולדו לנו שלושה ילדים: קובי הבכור (אבא של הילה, רונה והדר), גלית ואורית.

לאורך כל שנותיי, כאמור, גדלתי למפעל הטקסטיל המשפחתי בתל אביב ושמו: "אריגי בשן". נחשפתי להרבה סיפורים של עובדים ניצולי שואה שעבדו במפעל. המפעל שימש גם כלשכת עבודה לעולים חדשים ואבי קיבל אותם לעבודה או שלח אותם לעבוד במקומות שהיו זקוקים להם ועזר להם להשתלב בחיים החדשים בארץ.

בשנת 1965 חברי גרשון ז"ל ואני התנדבנו למפלגת "רפי". זו המפלגה שבן גוריון הקים בפרישתו ממפלגת "מפאי". קיבלנו את הדירה של עמוס בן גוריון ברחוב אבא הלל ברמת גן לצורך ארגון חוגי בית. בין המרצים היו מר שמעון פרס ז"ל, יצחק נבון ז"ל, (נשיאי ישראל לשעבר) יוסף אלמוגי ז"ל (ראש עיריית חיפה) הסופר ס.יזהר, חברת הכנסת אלמוזלינו, וגם משה דיין ז"ל.

התגייסתי לצבא בשנת 1966. שירתי כלוחם ב"גולני" והשתתפתי במלחמת ששת הימים בכיבוש "תל עזזיאת" ברמת הגולן. בנוסף לכך, השתתפתי במלחמת "יום הכיפורים" ובמלחמת "לבנון" הראשונה.

אני ומורשת ישראל

בצהרי יום הכיפורים, בשנת 1973, גוייסתי מבית הכנסת להצטיידות בנשק ובציוד דל מאוד. עליתי עם אוטובוסים לכיוון רמת הגולן. בעלייה לרמה נראו טנקים סורים במורדות הגולן כשהכיוון הוא טבריה. על הגשרים לרמת הגולן היו חבלנים שמקשו למקרה שהטנקים הסורים יגיעו. הגענו לבסיס המרכזי (נפח) וכולו היה בוער. טנקים ישראלים בערו בכניסה לבסיס. היו הרבה נפגעים. החלפנו מאוטובוסים לזחל"מים והתקדמנו בציר לכיוון (קונטרה). בלילה עשינו הכנות לכיבוש החרמון שנכבש ע"י הקומנדו הסורי.

יחידת גולני סדירה החלה לטפס לכיוון פסגת החרמון. אנחנו היינו יחידת מילואים שתמכה ביחידה הסדירה שטיפסה לכיוון הפסגה. לאחר שחרור החרמון מהצבא הסורי התמקמנו על כביש (בירות דמשק). בכפר שנקרא "חן ארנבה" קיבלנו הוראה להתמקם במבנה צמוד לכביש הראשי. הרכב שהיינו בו היה אמור להתקדם בשביל שמוביל אל המבנה, אך הרכב נעצר בגלל שעל השביל עמדו שלושה יחמורים (חמורים) שעיכבו את המשך הנסיעה. אז לפתע נורה טיל מהשטח הסורי שפגע והרס את המבנה שהיינו אמורים להיות בתוכו. אני מקבל זאת כנס. בזכות היחמורים שעמדו באמצע הדרך, ניצלנו. התמקמנו כ-80 ק"מ ממבואות דמשק. השתחררנו הביתה לאחר שהשבויים הישראלים בסוריה הוחזרו ארצה.

חזרנו לשגרה, ואז בתאריך 6 ביוני 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה. התגייסנו במחנה "עמיעד" בגליל (ליד ראש פינה). תפקידי היה נשק. נפתחו כל הימ"חים. תוך כדי התגייסות האנשים, היו שורות של נגמ"שים ומשאיות מלאות תחמושת. משאית אחת הייתה מכלית תדלוק (דלק). לפתע תוך כדי תדלוק הרכבים והנגמשים, במכלית התדלוק, קרתה תקלה: המצברים הגדולים של הרכב קרסו, ואז התחילה דליקה. כל המתגייסים החלו לברוח מכיוון שהמשאית מלאה בדלק ואדים של דלק יש באוויר. בלי לחשוב פעמיים, רצתי לעמדת כיבוי. לקחתי גרזן ובמכת גרזן ניתקתי את הכבלים של המצברים וכך נמנע אסון גדול. בסיום המלחמה, הייתי צריך לקבל תעודת הוקרה על המעשה אבל וויתרתי כי רציתי להגיע הביתה במהרה וכדי לקבל את התעודה הייתי לנסוע לפיקוד צפון. אך חשוב היה לי יותר להגיע למפעל שלי.

אני מחזיק את בני קובי בברית המילה שלו

הזוית האישית

הילה: אני רוצה להגיד שזה תהליך שאני לא אשכח לעולם. למדתי על סבא שלי כלכך הרבה דברים שלא ידעתי לפני כן, דברים שמאוד נהניתי לשמוע ולהקשיב להם, דברי היסטוריה חשובים. בנוסף, זאת הייתה חוויה! נהנתי מאוד לפגוש את סבא פעם בשבוע בבית הספר שלנו, לדבר ולצחוק ולאחר ששיתפנו כל אחד מה הוא חווה במהלך השבוע, התחלנו לעבוד. נהניתי מכל העבודה שהייתה בינינו, ובאמת שזה היה תהליך מוצלח.

אני רוצה להגיד תודה ענקית לך, סבא. בשביל כל דבר אתה נמצא שם בשבילי, אתה האדם הכי טוב שיכולתי לבקש. ורוצה להגיד תודה רבה לתמר על כל העזרה, הלמידה, המפגשים ובכלל על ההזדמנות הזאת, בזכותך, זה לא היה קורה!

שמואל: יום אחד מתקשרת נכדתי הילה ומבקשת את רשותי להצטרף לתכנית "הקשר הרב דורי" בהנחיית המנהלת- תמר דוד. ברגע הראשון הייתה לי התלבטות. מה לספר, קורות חיים? זו הפעם הראשונה בחיי שקורא לי אדם ורוצה שאספר את סיפור חיי. ואז נזכרתי בהורי, ניצולי השואה, שלא סיפרו דבר ואני לא ידעתי כלום על מה שעבר עליהם. והנה, ניתנה לי ההזדמנות לתעד את חיי למען הדורות הבאים במשפחה. כשסיפרתי לחברים על התכנית, הייתה ביניהם התפעלות שקיימת כזו תכנית ולאורך תקופה התעניינו ושאלו מתי אפשר לקרוא על כל הסיפור בבית התפוצות. אני רוצה להודות לתמר דוד על הניהול, ההנחיות, הטיולים לירושלים והסיור בבית התפוצות עם הנכדים ועל חיזוק הקשר עם הדור הבא.