מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מבריה"מ למדינת ישראל

איתן ספקטור וולנטינה ספקטור
ולנטינה ספקטור
סיפור חייה של סבתא ולנטינה

שמי ולנטינה (וליה) ספקטור. נולדתי בשנת 1947, כשנתיים לאחר תום מלה"ע השנייה,  בעיר בלאגובשצ'נסק שבמזרח רוסיה, על הגבול עם סין, לגדליה ובת-שבע וייסבורד, שניהם ילידי אוקראינה.

רקע משפחתי:

אבי, גדליה, נולד בעיר ברדיצ'ב בשנת 1915. במהלך מלה"ע השנייה הוא היה חייל בצבא האדום, ושירת במזרח רוסיה, שם נשאר לאחר המלחמה. כל משפחתו – הוריו, ארבעת אחיו והאחיינים שלו – נספו בשואה. הוא היה רתך במפעל, והיה חבר המפלגה הקומוניסיטית.

אמי, בת-שבע (לבית טינקלשטיין), נולדה בעיר קמניץ-פודולסקי בשנת 1913, למשפחה יהודית אדוקה. אביה ואחיה הבכור היגרו בשלהי שנות העשרים לקנדה, במטרה להכין את השטח, ולאחר-מכן להביא את אמי, דודתי וסבתי גם כן. אלא שבדיוק בתקופה הזאת, סטלין סגר את מסך הברזל, ולא התאפשרה הגירה החוצה מברית-המועצות. המשפחה התפצלה, ואמי, יחד עם אמה ואחותה, היגרו לבירוביג'ן, בירת המחוז היהודי האוטונומי שייסד סטלין, שנמצאת גם היא במזרח רוסיה. היא נישאה ליהודי מריגה (בירת לטביה), איליה, ונולדו להם אחותי ואחי הגדולים. איליה נהרג בחזית בקרבות מלחמת העולם. לאחר המלחמה, אמי יחד עם אחיי הגדולים עברו לעיר בלאגובשצ'נסק, שם היא התחתנה עם אבי ושם אני נולדתי. אמי עבדה בעבודות מזדמנות – מכרה בדוכן גלידה, מכרה כרטיסים לקולנוע וכדומה.

ילדות ויהדות:

בעיר ילדותי לא הכרתי עוד יהודים חוץ מבני משפחתי. בערים אחרות דווקא כן היו לא מעט יהודים – לא בעירי.

עם בני הדודים שלי בשנות ה-50.

 

תמונה 1

אמי דיברה רוסית קלוקלת, היה לה מבטא יידי כבד וזה מאוד הביך אותי. סבתי דיברה רק ביידיש, ולפעמים גם הוריי כאשר שוחחו זה עם זו.

גיליתי שאני יהודייה כבר מגיל קטן, אני לא זוכרת איך. בחצר היו כאלה שקראו לי לפעמים "ז'ידובקה" (כינוי גנאי ליהודייה), אבל חבריי והוריהם, התייחסו אליי בצורה נעימה ומכבדת. היו לי חברי ילדות רבים, אף-אחד מהם לא היה יהודי. כשעליתי לכיתה א', הוריי אמרו לי בבית, שאני צריכה ללמוד יותר טוב מאחרים, כדי שאוכל לבנות אחר-כך את חיי (ללכת לאוניברסיטה וכו'). ובאמת הייתי תלמידה טובה, במיוחד במתמטיקה. כל גילוי דת היה אסור בברית-המועצות, הן יהדות הן נצרות, ולכן לא ידעתי כלום על היהדות, על המסורת – וכך גם חבריי הלא יהודים. פעם ראשונה שגיליתי משהו על היהדות, היה כאשר בגיל שבע עשרה, נסעתי לקרובי משפחה במוסקבה, זו הייתה עונת הסתיו, והם חגגו את סוכות ושמחת תורה. הם היו אנשים זקנים, ומה שזכרו על החג הם כבר לא יכלו להסביר לי. את המשמעות הבנתי רק שנים אחר-כך כשעליתי כבר לארץ.

סבא דניאל וחתונה:

כשגדלתי, רציתי מאוד להתחתן עם יהודי, וכך גם היה מצופה בבית.

דודה שלי שגרה בעיר אחרת הכירה משפחה יהודית (משפחת ספקטור), שאחד הבנים שלה, דניאל, היה בגילי. היא החליטה לשדך בינינו ולבסוף התחתנו, כמובן שלא בטקס עם חופה. שנה לאחר מכן נולד בני הבכור, וכעבור שבע שנים נולד בני השני.

החתונה ב1971

תמונה 2

החיים בברית המועצות

החיים בברית המועצות היו חיי מחסור. לא היה רעב אבל לא היה מגוון של אוכל. אכלו בעיקר תפו"א, כרוב, דג, בשר חזיר ופה זה מסתכם. כל דבר שרצו להשיג, מעיל, רהיטים וכו' – היה צריך שיהיו קשרים בשביל זה. אני נולדתי לזה, ולא הכרתי משהו אחר אז בסה"כ הייתי מאושרת.

כשהתחילה פרסטרויקה וגלאסנוסט (בנייה מחדש ופתיחות – מדיניות של חירות מוגברת וארגון הכלכלה מחדש, החלת רפורמות וכו') אנשים נחשפו לצורת החיים במערב וקיבלו שוק. הממשל טפטף שרע לחיות במערב ואנשים האמינו – והתבדו.

עם בני הצעיר בשנות ה-80

תמונה 3

העלייה לארץ:

בשלהי שנות ה-80 הכול התחיל להתפרק. פתאום יהודים הורשו לעזוב את בריה"מ. כשגילינו על כך, החלטנו גם אנו לעזוב את בריה"מ, ולבנות מחדש את חיינו בישראל. בספטמבר 1991 נסענו, שני בניי, אמי, בעלי ואני, לאחי במוסקבה, ומשם טסנו לישראל. אני קיבלתי שוק – לא הכרתי את השפה, לא הכרתי את המנהגים המקומיים, לא ידעתי איך למצוא עבודה. היה לי מאוד קשה להתאקלם – התגעגעתי לביתי ולחברותיי שהשארתי מאחור, היה קשה למצוא דירה וללמוד את השפה. היה נראה לי מאוד מלוכלך כאן. בתקופה הזאת היו גם לא מעט פיגועים ובני הבכור בדיוק התגייס לצה"ל.

חוץ מזה, בדירה ששכרנו בנהריה היה לי קר מאוד. ברוסיה – קר בחוץ וחם בפנים, ופה היה בדיוק הפוך. יש גם לזכור שהגענו בפתח החורף של 91-92. היה צריך למצוא עבודה. היו המון עולים ומעט עבודה לספק להם. היינו רוכבים באופניים למושב לימן, וקוטפים שם תפוזים, אח"כ עבדנו בעבודות ניקיון.

אני נכנסתי לדיכאון, אבל לאט-לאט התחלתי להתרגל. כעבור שבע שנים קניתי דירה טובה, שם אני גרה עד היום.

החיים היום:

בסופו של דבר, התאקלמנו מצוין בארץ. שני בניי שירתו בצה"ל ואח"כ למדו באוניברסיטה, התחתנו והקימו משפחות. עשור לאחר עלייתי, רבים נוספים מבני משפחתי עלו לארץ גם הם.

למדתי בארץ מה היא ציונות, למדתי על היהדות. היום אני גם הולכת פעם בשבוע לחוג תנ"ך. טיילתי הרבה בארץ, התאהבתי במדינה הזאת ואני מאושרת שהגעתי לכאן ושפה נולדו נכדיי.

טוב לי לחיות בקרב בני עמי כאשר אנו הרוב. מניסיון אגיד שלחיות בתור מיעוט זה לא סימפטי.

לא מזמן חגגתי עם סבא דניאל חתונת זהב, וערכנו חופה, וזה היה מאוד מרגש.

ולנטינה ודניאל ספקטור

תמונה 4

הזווית האישית

איתן – היה נחמד לדבר עם סבתא, לשאול אותה שאלות, שעוד לא שאלתי, וללמוד על ההיסטוריה המשפחתית – היסטוריה משותפת עם עוד רבים. למדתי שעם רצון ונחישות אפשר להתגבר על קשיים. סבתא התגברה על מחסור ועל עלייה לא פשוטה לארץ. היה לי חשוב לשמוע את סיפורה, גם כי  "דע מאין באת ולאן אתה הולך", וגם כדי שאוכל אני להעביר את הסיפורים הלאה.

מילון

ז'ידובקה
כינוי גנאי ליהודי

פרסטרויקה וגלאסנוסט
בנייה מחדש ופתיחות - מדיניות של חירות מוגברת וארגון הכלכלה מחדש

ציטוטים

”התאקלמנו מצוין בארץ. שני בניי שירתו בצה"ל ואח"כ למדו באוניברסיטה, התחתנו והקימו משפחות. “

הקשר הרב דורי