מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1948 בעיר בשם קאראזיניו  בברזיל.

אבא ברנרדו (בעברית דב) נולד בליטה היגר לברזיל בשנת 1930. אימא בלה נולדה בברזיל בשנת 1915 בת להורים ילידי ביילרוסיה. (בלארוס – רוסיה הלבנה)

אני לא זוכר את הבית שבו גדלתי מכיוון שהייתי קטן. שפת האם הייתה פורטוגלית.

למדתי בבית ספר יהודי, אבל למדנו בשפה הפורטוגלית. היו לי הרבה חברים בבית הספר, בתנועת הנוער וגם ברחוב וכמובן שיחקנו, כדורגל. אהבנו לצאת לטייל בשדות, בהרים וללכת לחופי הים.

אני זוכר בית שבו אימא, הייתה ציונית מאוד ואבא לא, אני הייתי בשומר הצעיר. שמרנו על זהותנו היהודית, על מנהגים, חגים ומאכלים יהודים כמו: רגל קרושה, גפילטעפיש

ארץ ישראל הייתה אהובה עלי, ואני חושב שמדינת ישראל היא המדינה היחידה ליהודים. סיפור עלייתנו לארץ ישראל הוא מגוון. כל אחד מהאחים עלה בנפרד לארץ. אחותי השנייה עלתה ראשונה בשנת 1961. אחותי השלישית עלתה שנייה בשנת 1964. אחותי הראשונה עלתה בשנת 1974 ואני עליתי בשנת 1975. הורי עלו מאוחר יותר, בנפרד מהילדים.

בשנת 1969, הייתי בהכשרה בסאו פאולו, מיועד לעלות לארץ ישראל, אך לאחר ויכוחים עם החברה ועם "עצמי"…החלטתי לעזוב את ההכשרה וללכת ללמוד באוניברסיטה.

בשנת 1970, התחלתי ללמוד וטרינריה, בפקולטה לרפואה, אחרי שנתיים הכרתי את אשתי, במקהלה של האוניברסיטה. בשנת 1973, סיימתי את לימודיי והתחלתי לעבוד. בשנת 1974, הציעה לי אשתי נישואין. התחתנו בברזיל.

המשפחה שנותרה בברזיל, פנתה לסוכנות היהודית, כדי לקבל אישורי עלייה לארץ ישראל. האישורים הגיעו, אך השמחה הייתה חלקית.

החברה שבה עבדתי, לא ראתה בעין יפה, את היותי יהודי ועלייתי לארץ. הסוכנות היהודית, פעלה כדי להעלות אותי לארץ וסדרה לי, לימודי המשך של וטרינריה בארץ. בתאריך 6.3.1975, היינו צריכים לעלות על האנייה לארץ ישראל. כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. האנייה שעליה היינו צריכים לעלות, התקלקלה. החזירו אותנו לעיר הנמל, סנטוס. הגענו לאכסניה, דתית נוצרית, ששייכת לדת אפריקאית, מקומבה.

לאבי היה מפעל לרהיטים בברזיל, אני זוכר היטב את הארגז הגדול שבנה לי ובו ארזנו את כל המטלטלין שלנו. בסופו של דבר בשנת, 1975, עלינו על האנייה האחרונה לאירופה. הגענו ישר לביתה של אחותי.

המשפחה שלנו, אהבה לטייל בכל הארץ, עד אילת הגענו. פעם אחת, אני זוכר שהתייבשתי שם מרוב חום ונאלצנו לחזור הביתה. עברנו דירות לאורכה ולרוחבה של הארץ ולבסוף השתקענו ברמת ישי. עבדתי כל השנים כוטרינר, מומחה לעופות. נולדו לנו ארבעה ילדים, ותשעה נכדים. אני אוהב את הנכדים שלי ואוהב להציק להם.

הזוית האישית

סיפורו של סבא אנריקה על ילדותו בברזיל ועלייתו לארץ תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.